השבוע נפתחה מלחמת גוג ומגוג בין בנות האור לבין מי שעמיתתי קרן מרציאנו כינתה "הגנרלים החשוכים". כמו כל נושא בשיח הציבורי שלנו, אנחנו מיד מתחלקים לפלוגות: פלוגת הפמיניסטיות מול פלוגת השוביניסטים, פלוגת הדתיים מול פלוגת החילונים, פלוגת השמרנים מול פלוגת הליברלים. ובראש הגדוד צועד פלקט של מפקד. הכל פלקטי, הכל שחור־לבן, רק תבחר צד. אבל המציאות, מה לעשות, מורכבת.
שני עניינים זיכו את אלופי צה״ל בקיתונות הרותחין של רבות מחברותי לתנועה הפמיניסטית: התנגדותם של אנשי הצבא כדוגמת האלוף במילואים יפתח רון טל לשילוב בנות כלוחמות מן המניין בחיל השריון, ואמירתו של תא"ל אביגדור קהלני - שאישה היא קודם כל אמא.
הנימוקים שהשמיע רון טל הם פרי מחקר שערך צה״ל, ולפיו, למשל, מדדי צפיפות העצם ומסת השריר בגוף האישה נמוכים יותר מאשר בגוף הגבר ומקשים על נשים לעמוד בעומס הפיזי הנדרש מלוחמי שריון, ששוהים במשך שעות ארוכות בתוך טנק.
אז ככה: רון טל צודק. גברים ונשים שונים מבחינה פיזיולוגית. יש תחומים שבהם אנחנו מקבלות את ההבדלים הפיזיים בהבנה. למשל באולימפיאדה, אנחנו לא מתחרות באותה זירה עם הגברים. אבל על פי הפמיניזם הקיצוני, שדורש שוויון מלא בכל תחום בין נשים לגברים, היינו אמורים לשלול מירדן ג׳רבי את המדליה האולימפית, משום שלא התחרתה בתנאים שווים מול הגברים בקבוצת המשקל שלה בג׳ודו. גם שטפי גראף הייתה חשופה לירידה דרסטית בכושר ההשתכרות (מלשון שכר) המופלא שלה, לו הייתה צריכה להתמודד עם הסרווים של בוריס בקר.
כלומר, כשמתעלמים מההבדלים הפיזיים, במקומות שבהם הפיזיות חשובה, אנחנו למעשה שוללים מנשים את היכולת למצות את עצמן עד למקסימום. ואם בספורט יודעים להבחין בין היכולות הטבעיות השונות של הנשים ושל הגברים, קל וחומר שהצבא מחויב לעשות את ההבחנה הזו.
מצד שני, רון טל טועה. לנשים יש יתרונות עצומים כחיילות לוחמות, ובתחומים רבים. בחילות השונים, נשים באופן מכליל מגיעות לתוצאות טובות יותר. בחלק מהיישובים ביו"ש, למשל, יש חיילים המשרתים באבטחת יישובים. מה שנקרא אבט"ש. כשהצבא הציב חיילות למשימה זו, הייתה התנגדות בשטח. חששו שהן לא מספיק נחושות, חששו ממה שמכונה "ענייני צניעות".
בסופו של דבר, המציאות הוכיחה בדיוק ההפך: החיילות שהוצבו בשטח היו הרבה יותר זהירות. הרבה יותר מחושבות. נועלות את הבוטקה כשצריך, בעלות מחויבות גבוהה להוראות. ערניות וענייניות. בשיחה שערכתי עם אחד מאנשי הביטחון באזור הוא העיד שבנוסף לכל הדברים האלה, הן גם מתפקדות טוב יותר בתנאי לחץ. נכון שאולי הן לא ירוצו מהר בהסתערות, אבל הפריזמה הזו צרה מדי. חיילוּת היא משימה רחבה הרבה יותר.
גם תא"ל קהלני, שבפועל עשה רבות לקידום נשים בצה"ל, טועה: אין צורך להגן על האמהות לעתיד יותר מכפי שמגינים על האבות לעתיד. בשורה התחתונה צריך לזכור: הצבא אינו מכשיר להגשמת המאוויים של הפרט. להפך, הצבא הוא מכשיר להגשמת מטרות לאומיות על חשבון רווחת החיילים, שגופם הופך לשלוש שנים לרכוש צה״ל, וככזה הוא חוטף שברי הליכה לרוב. לכן רק הצבא, ולא פרופסורים בחוג למגדר, צריך להחליט איפה ואיך להציב נשים בפעילות מבצעית, ולענות על השאלה אם עירוב בין המינים בטנקים מוסיף ליכולת הצבאית או מפחית ממנה.
נקודת המבחן היא לא האפשרות להגשמה עצמית של נשים או גברים, אלא היכולת של צבא ההגנה לישראל לעשות כל שצריך, בעזרת בניו ובנותיו, על מנת לבסס את האיתנות של מדינת ישראל.
***
השיח שהיה כאן השבוע הוכיח שהמהפכה הפמיניסטית עוד לא הושלמה, אבל היא בדרך. נשים יכולות לעשות כיום כמעט הכל. הבעיה שלנו היא שאנחנו באמת עושות הכל: גם נשות קריירה וגם אמהות במשרה מלאה, גם מפרנסות וגם מכבסות, גם עונות על מיילים וגם מסיעות לחוגים, וגם וגם וגם. רצינו מהפכה של שוויון זכויות וקיבלנו נשים במרוץ חיים בלתי אפשרי. נכון שיש הרבה גברים שנושאים בעול, אבל ברוב המשפחות האחריות לתפעול הבית והמשפחה היא עדיין על כתפי האישה.
מה עושים? בעיני, המהפכה הבאה, אחרי שוויון הזכויות לנשים, היא מהפכת השוויון בנטל. לא בצבא, בבית. או אולי תקראו לזה מהפכת המשפחתיות. אחד התפקידים הגדולים של גברים ונשים הוא להיות הורים, אבל אנחנו לא מספיק בבית. כן, גם הגברים. על פי תרבות העבודה בארץ, אם גבר יעזוב את העבודה בשלוש וחצי כדי להיות עם המשפחה, יחשבו שמשהו לא בסדר איתו. תרבות העבודה (גם בצה"ל) היא כזאת שאין בעיה לקבוע ישיבה בשבע בערב, כאילו זו שעה לגיטימית לאדם להיות במשרד. ותרבות העבודה בארץ היא שאדם חוזר הביתה מהעבודה, מעיף נשיקה לילדים וחוזר לעבוד מול המחשב.
אנחנו צריכים לשנות את זה. המדינה צריכה לעודד מעסיקים לאפשר להורים להיות יותר בבית. חברות צריכות להבין שהרווחה המשפחתית של העובד או העובדת חשובה לא פחות לתפקוד שלו מהטבות אחרות. ואחרי שהחלטנו, בצדק, שנשים יכולות לעשות הכל, והן לא חייבות להיות רק אמהות, בואו נחליט שמותר לנו ואולי אנחנו בעצם חייבים, להיות גם הורים. נשים וגברים.
הרקע: לאומני
במשך כל השבוע משתוללות שריפות ברחבי הארץ. ליד הבית שלי פרצו פעמיים דלקות ענק, סמוך לכביש הראשי, במקום שכבר הוצת כמה פעמים. מעל מאה דלקות היו רק ביום רביעי. התקשורת דיווחה שעות על גבי שעות על פינוי מאות משפחות, על בתים שנשרפו, על המאמצים לכיבוי האש ועל מזג האוויר שמלבה את האש. אבל עד יום רביעי בלילה איש לא העז לומר את המילים המפורשות: הצתות על רקע לאומני.
כבר בשיא גל השריפות היה ברור שחלק מהן אירעו בשל רשלנות וחלק מהן בשל הצתות מכוונות. אבל אצלנו הס מלהזכיר את הסיבה להצתות. ראש מחלקת החקירות בשירותי הכבאות, טפסר רן שלף, הודה בראיון ברשת ב', רק אחרי שהמגישים בני טייטלבוים ועדי מאירי לחצו עליו, שרוב ההצתות קרו באזורי קו התפר. "הצתות מכוונות באזורי קו תפר" זה כנראה הפוליטיקלי קורקט החדש. הביטוי "הצתות על רקע לאומני" כבר ממש פאסה, ואל תעזו לומר בהקשר הזה את המילה "ערבים". אגב, גם בארה"ב אסר הפוליטיקלי קורקט לומר את המילה "אסלאם" בכל הקשור לפיגועים. בסוף נמאס להם והם בחרו בדונלד טראמפ. אם השיח הזה יימשך עוד יקום לנו טראמפ ישראלי.