"הייתי שוטף כלים פעם, את יודעת?", הוא שואל אותי. אני מביטה בו, הוא יושב על כיסא מנהלים, לבוש חליפה מהודרת, ועל הקיר, מאחוריו, תעודות הערכה מקצועיות ותמונה אחת של אישה וילדות. אני יודעת שהוא מצפה שאפער את עיני בתדהמה ואומר לו: "לך מפה! אתה? שוטף כלים? לא מאמינה". אבל האמנתי, כי ידעתי איפה גדל. מוצאו כמוצאי, בדיחותיו כבדיחותי. אנחנו מתקשרים דרך מבט מסוים ששמור רק לכאלה שטעמו את האין. 

אני לא מסוגלת לשקר לו. "כן, הייתי מאמינה", אני אומרת. הוא מקבל זאת וממשיך לספר. איך התקדם לאט–לאט בתחום המלונאות, רכש לעצמו שם טוב שהביא אותו למשרת מנכ"ל המלון החברתי הראשון בישראל, אי־שם בירוחם. "זה מלון חברתי, כל העובדים הם תושבי ירוחם ודימונה, וכל ההכנסות הולכות לפיתוח העיר", הכינה אותי מראש אשת יחסי הציבור של "אירוס המדבר". חשבתי לעצמי איזה פילנתרופ הם השיגו שם בירוחם, שידו כה נדיבה והוא מסכים גם לבנות מלון, גם לשאת בהוצאותיו, ואם יהיו הכנסות לתרום אותן לרווחת תושבי העיר. 

רגע לפני כניסת השבת עמדנו אני ובן זוגי בכניסה למלון. המנכ"ל דניאל עמד וחיכה לנו. זוג דתי עמד לידו ושאל איך מגיעים לבית הכנסת. דניאל הסביר והם צעדו לתפילה. הוא הביט בי ואמר שזה כבוד גדול שיהודים אמריקאים בחרו דווקא במלון הזה לקיים את שבת החתן שלהם. 

המקום לא מפואר במיוחד, אבל חדש. כולם חייכו אלי. הנחתי שדניאל גילה להם שאני צריכה להגיע, אבל כשחייכו גם לילד קטן ששבר כד מקרמיקה בלובי, הבנתי שכך נהוג פה. האמת, חשבתי על חולות בלתי נגמרים, על זבובים גדולים, לא היה לי מושג מה מצפה לי.
ישבתי עם דניאל. הוא הוציא מהמגירה ספר גדול, שבו הוצגו סיפורים ותמונות של כמה מבשלות מירוחם. נכתב שם איך גם במעברה הצליחו להכין ארוחת שבת מפוארת. אחת סיפרה שבאמצע שנות ה–90 פגשה חייל שהחמיץ את האוטובוס האחרון הביתה. היא הביטה בו ושאלה: "רוצה לאכול אצלנו?". החייל נוטף הזיעה התבייש, אמר שיסתפק במקלחת, אבל נשאר בבית המשפחה יומיים שלמים. אכל, צחק וישן טוב. שבוע אחר כך חזר עם עוגיות ומכתב תודה מאמא שלו.
איור: אורי פינק
איור: אורי פינק


 
"אז מי הפילנתרופ?", שאלתי. "מי נתן לכם את כל זה?". דניאל צחק ואמר שיש סיכוי שאני אפילו מכירה אותו. חשבתי על בעלי ממון פוטנציאליים בקרבתי, אבל לצערי לא מצאתי אפילו אחד.
"רמז", ביקשתי. "עמרם מצנע", הוא גילה. מצנע, אלוף במיל', ראש עיריית חיפה ויו"ר מפלגת העבודה בדימוס, הגיע לירוחם כיו"ר הוועדה הקרואה. הוא למעשה ניהל את העיר. הוא הגה את הרעיון. שאל במועצה המקומית אם יש איזה מבנה שלא זקוקים לו. כשהביאו אותו לבית נטוש, הוא צעק: "בית מלון בירוחם, נתחיל לגייס תרומות".
כמה שנים אחר כך נגזר הסרט האדום. המקום מעסיק רק את תושבי ירוחם ודימונה. הלחם מגיע מהמאפייה הגדולה בירוחם, הירקות מהירקן בדימונה, הבשר מהקצב בירוחם, והכביסה נשלחת לכובסת של דימונה (כאשר זו שבירוחם עסוקה). "כל מלצר פה הוא גם מנהל שירות, גם איש תחזוקה, ואפילו לי לפעמים נותנים פה עצות", דניאל צחק. "כולם מגדילים ראש. כולנו בשביל המקום שגדלנו בו", סיכם את הדברים ושלח אותי אל חדרי, להתכונן לארוחת הערב.
"לחיים", קראו כל הסועדים והעובדים בחדר האוכל לאחר תפילתו של אב החתן האמריקאי. אחרי שבצעו מהחלה, שתו יין ובירכו זה את זה ב"שבת שלום", הגיע זמן האוכל. דמעות עלו בעיני. המבשלות דייקו בתבליני סבתי. כשסעדנו, אמר לי בן זוגי שבדק אם יש לאן לצאת בסביבה - ואין. העיר לא מצטיינת בחיי לילה. "נהיה אחד עם השנייה", אמר. טיילנו מחוץ למלון, בקור המדבר. מחלונות הבתים נשמעו זמירות של אחרי הקידוש. הרגשתי בבית, כאילו כבר הייתי פה פעם, ואז נלקחתי למקום אחר, זר יותר.
הקפיטליזם תוקף אותנו בכל מקום. המרדף אחרי הכסף חוצה גבולות. הערכים מתו. ולכן, בין היתר, יש מקומות שכבר שכחנו, שהחברה פוסלת, שהמדינה לא רואה. אבל המקומות האלה לא מוכנים להיעלם מהמפה. 
כשנסענו הביתה וראיתי את המלון הקטן הולך ונעלם מאחורי, חזרה אלי התחושה ההיא של גירושי הורי. חזיתי באבי יוצא מהביקור השבועי אצלנו והולך אל ביתו. הרגשתי איך המוכר והטוב נעלם ממני, אבל ידעתי שהוא נמצא במרחק נסיעה. וכל אימת שאדפוק על דלתו, הוא יפתח לי אותה ויחבק אותי אליו.