כולם רוצים לשחק במגרש המרכזי. גם השמאל וגם הימין. בתרגום לאישי, המרכז הזה הוא הביחד האולטימטיבי. או חברותא או מיתותא. בתרגום לפוליטי, זו הדרך שבה ציניקנים פוליטיים לוקחים את הביחד האישי ועושים ממנו קולקטיב תוך תקווה להגיע לרוב בדרך הדמוקרטית לשלטון. עד עכשיו נשמע סביר. הבעיה: במציאות של מדינת ישראל אין דבר כזה “מרכז”. אין סוג של התארגנות סביב אידיאולוגיה שאיננה או שמאל או ימין. כל מה שמקובל כחילוקי דעות לגיטימיים, מחלוקות לשם שמיים או בדרך לגיהינום, כולל מאבקי כוח מלוכלכים. כל אלה זוטי דברים ביחס לתהום המוסרית שאליה התגלגלנו כמדינה, כעם, כחברה וכבני אדם - מה שמחייב כל אדם סביר להחליט אם הוא בתוך הבור הזה או בחוץ. 

אין מחלוקת על כך שנעשו ונעשים בשם הישראליות המדינתית מעשים איומים. למשל, כשנהרגים בעזה מאות ילדים בהפצצות, או נגזלו בשטחים הזהות האישית הלאומית והחופש הפרטי מ־2.5 מיליון בני אדם. אין חולק בימין ובשמאל על העובדות הנוראות והמציאות הפלסטינית. גם מי שטוען שהכל דבש ברמאללה - לא רוצה לחיות כפלסטיני. החלוקה בין שמאל לימין היא האם המצב הזה (אפרטהייד פלוס־מינוס) נכפה עלינו (כך הימין) או במו ידינו הבאנו עלינו את המארה הזו (כך השמאל). במילים אחרות, האם יש לנו ברירה לנהוג אחרת (שמאל) או שאין לנו ברירה (ימין). 
ההפגנה נגד השחיתות השלטונית: צילום: אבשלום ששוני

השמאל אומר לוותר על השטחים שנכבשו ב־67’, משום שהמשך השליטה מכרסם בנו, ולבסוף יהרוג אותנו כעם וכמדינה. הימין אומר להחזיק בשטחים משום שאם ניסוג מיהודה ושומרון, נוותר על עצם קיומנו כעם וכמדינה, וחוץ מזה אלוהים והערבים יהרגו אותנו. ההבדל בין הימין והשמאל הוא כהבדל בין שמיים וארץ, ולא ברור איך אדם מן היישוב מתנער אל ה”מרכז” מן המציאות הימנית או השמאלית שמכתיבה את חיינו, ועוד משוכנע שהוא זה שרגליו על האדמה. 



נבצר מבינתי הפעוטה להבין כיצד בני אדם סבירים לכאורה מוצאים לעצמם סידור שמאפשר להם להימלט מהכרעה ערכית, לכאן או לכאן, באמצעות תעתוע המרכז. הם אפילו מתברכים בכך שהם לא “קיצונים”, שהם באמצע, מין פרווה מאוזן ופרגמטי בין חלב אמם לבשר המדמם של קורבנות הסכסוך וגירוש מנוול של מסתנני עבודה ומבקשי מקלט. אפילו הפגנת שמאל מובהקת כמו מחאת רוטשילד 2018 מדקלמת “לא שמאל ולא ימין – ישר”. זהו ניסיון פתטי למדי להסוות את העובדה שהמלחמה בשחיתות לא מתחילה בסיגרים ולא מסתיימת בצוללות, אלא היא נגד אמונת הבסיס של הימין בישראל וביצועה באמצעות מדיניות הממשלה. די לספור בהפגנות חובשי כיפות או חרדים כדי להבין מיהם המפגינים ונגד מי. השחיתות היא חלק בלתי נפרד ממדיניות ארץ ישראל, שמאפשרת גניבת מיליארדים ואכזריות אנושית בחסות נימוקים מופרכים (טוען השמאל) או אמונה דתית (מאמין הימין).