הלקח הפוליטי המפתיע שניתן ללמוד מהסיפור המדהים של נבחרת ישראל בבייסבול

רוב עצום בציבור היהודי אינו מטיל ספק בזכות המוחלטת - או למצער הזכות העדיפה - של עם ישראל על ארץ ישראל המערבית, בין הירדן לים. רוב גדול גם חושש שפירוז שטחה של מדינה עוינת ביו"ש לא יביא בכנפיו את השלום המיוחל. הוא מאמין שאין פרטנר ולכן מדינה ערבית על גב ההר תהפוך עד מהרה לתואמת עזה ואת כל רצועת החוף הצרה לגיהינום.

על כך כתב כבר ב־1967 עזר ויצמן בספרו "לך השמיים, לך הארץ": "עדיף מיליון ערבים בכיס מאשר מיליון ערבים מאחורי הגב". מאוחר יותר דיבר אחרת. כמו רבים וטובים בשמאל הציוני וגם בימין, ביטא חשש ממה שתעולל תכולת הכיס העוינת, שבינתיים גדלה מאוד, לצביונה היהודי של המדינה. 

במסגרת המאמץ המחשבתי למצוא דרך קבילה לבלום את זרע הפורענות של הקמת מדינת אויב ממערב לירדן בלי לסכן את הרוב היהודי המובהק, ראוי לבחון בתשומת לב את העיקרון שאימץ איגוד הבייסבול העולמי. תקנון האיגוד מעניק זכות לשחקן לייצג מדינה באליפות העולם, אם הוא זכאי להיות אזרח במדינה זו, גם אם לא מימש את זכותו. 

רבים התקשו לעכל את התופעה המוזרה של נבחרת שצצה לה פתאום, יש מאין, והנחילה לישראל את אחד ההישגים הספורטיביים הגדולים של הספורט הישראלי בכל הזמנים. שחקני נבחרת הבייסבול של ישראל, רובם הגדול אמריקאים, מצאו עצמם מניפים את דגל ישראל, מכסים את ראשם בכיפה ושרים "התקווה" באליפות עולם שהתקיימה בקוריאה הדרומית, כשהעניקו לישראל הישג חסר תקדים: העפלה לרבע הגמר. 

ההישג הזה, שזיכה אותנו בהתפעלות בעולם, התקבל כאן בהסתייגות. רק בישראל ההתייחסות התקשורתית לתופעה המרגשת הזו הייתה מנה גדושה של ציניות. לגלוג קל עד בינוני, שמקומו נפקד כשמכבי תל אביב בכדורסל טיפסה לפודיום של אליפות אירופה על גבם של אמריקאים נעדרי זיקה לישראל, כמו ארל וויליאמס ואולסי פרי, שהפך בן לילה לאלישע בן אברהם. גם קווין מגי לא הגיע אלינו ממכללת רמת גן ואפילו לו סילבר חזר לגלות. לכן הלגלוג אינו מוצדק. 

בסיפורה של נבחרת הבייסבול ניתן למצוא משהו חשוב יותר מההישג הספורטיבי, ומה שיפה לענף יכול להיות יפה גם לתחומים אחרים. למשל, אפשר לתרגם את אותו עיקרון לתחום האזרחות ולהעניק זכות הצבעה לכנסת לזכאי חוק השבות. מה שהתאים לאיגוד הבייסבול יכול להוות פתרון משמעותי לבעיה הדמוגרפית בישראל, שכל הגיון קיומה בנוי על העיקרון שאימץ הבייסבול.

כשניתנה הצהרת בלפור, שאומצה על ידי חבר הלאומים בסן רמו, הוכרה הזכות על ארץ ישראל לעם היהודי שכולו ישב בתפוצות, כמו חברי נבחרת ישראל בבייסבול. מכאן שגם אם נתעלם מהצרכים הדמוגרפיים של ישראל, קיימת חובה מוסרית מסוימת לאפשר ליהודי שרוצה בכך להשתתף בקביעת גורלה של המדינה באמצעות הצבעה בבחירות לכנסת, אפילו אם הוא עדיין לא מימש את זכאותו לאזרחות על פי חוק השבות.

שיתוף מצביעים תושבי ארצות אחרות איננו פטנט ייחודי חדש. להפך, זוהי תופעה רווחת יותר ויותר. בני עמים שונים, גם כאלה שהתגבשו על בסיס טריטוריאלי בלבד, והנסיבות, בדרך כלל של פרנסה, גלגלו אותם לחיות בארץ אחרת, נוטים לממש את זכויות האזרח שלהם בארץ שעמה הם מזדהים מבחינה לאומית. כך, למשל, מאות אלפי בריטים תושבי ספרד מצביעים לפרלמנט הבריטי והוא הדין בהולנדים שגרים בצרפת, רומנים באיטליה ואחרים. 

זאת ועוד: לא מדובר באזרחים שרק מתגוררים מחוץ לארצם. מרבית המדינות מאפשרות לאזרחיהן בחו"ל להשתתף בבחירות, גם אם התאזרחו במדינות מושבם. כך במרבית מדינות האיחוד האירופי. כך ברוסיה ובארה"ב. רק לאחרונה התנהלה בקרב העולים מארה"ב, שלרובם יש עדיין גם דרכון אמריקאי, מערכת בחירות סוערת בין המצביעים לדונלד טראמפ לאלו שהעדיפו את הילרי קלינטון. כמיליון ישראלים הם בעלי זכות בחירה ברוסיה, ובצרפת יש אפילו חבר פרלמנט המייצג את המצביעים הצרפתים בישראל. מצביעים כאלה עשויים להכריע בחירות, אף על פי שאינם מתגוררים במדינות הלאום שלהם. 

ב־2014 נהרו רומנים מכל רחבי אירופה לקלפיות שהוצבו בקונסוליות ומנעו מראש הממשלה הסוציאליסטי ויקטור פונטה להיבחר לנשיאות. בימים אלה מתקיימת בגרמניה מערכה פוליטית סוערת, הכוללת מפגשים וחוגי בית לקראת משאל עם לשינוי החוקה ותוספת סמכויות לנשיא המדינה. אבל לא לתפקיד נשיא גרמניה. המערכה הזו מתנהלת בטורקית ונוגעת לסמכויות שיוקנו לארדואן. רכבת אווירית של שרים עושה את דרכה מאיסטנבול לגרמניה במטרה להשפיע על הגרמנים ממוצא טורקי להשתתף בהצבעה ולתמוך בתיקוני החוקה. 

המקרה היהודי חריג. אנו עם אחד מפוזר בין העמים, שהתגבש על רקע אמונה דתית משותפת וחלם לחזור לארץ שממנה גורש לפני אלפיים שנה. עם שראה בארץ הזו ולא במקום מושבו את הארץ והמולדת שלו. רבים מבני העם היהודי בגולה קשורים לישראל בכל נימי נפשם, מזדהים עמה, תורמים לה, שולחים את ילדיהם ללמוד בה, מקיימים בה אירועים משפחתיים ורואים בהמנונה את המנונם ובדגלה דגלם. 

אין ספק שאזרחי דוקטרינת הבייסבול הללו ראויים לזכות ההצבעה לא פחות מאזרחים ישראלים שאומנם גרים בארץ אבל מזדהים עם דגל אחר והמנון המדינה הוא לצנינים בעיניהם. הפרדוקס הגדול הוא שלא רק זכאי חוק השבות אינם זכאים להצביע, אלא גם שישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות בעולם שאינה מאפשרת לאזרחיה בחו"ל להשתתף בבחירות. במילים אחרות, המדינה שזקוקה יותר מכל מדינה אחרת בעולם להשתתפות אזרחים בפועל ובכוח בבחירות, אינה מאפשרת זאת גם לאזרחים בפועל. 

נשיא המדינה ראובן ריבלין הגיש הצעת חוק ברוח זו בהיותו חבר כנסת והייתה לכך התנגדות. היה מי שמכר לציבור שמדובר בפרס ליורדים. אולם ככל שנוקף הזמן ופרטנר לשלום לא נראה באופק, הולך ומתברר שהפרס הוא גם לנו ולא רק למי ששומר על זיקתו לארץ, גם אם אינו מתגורר בה.