מאמר שכתבה הפסיכולוגית הקלינית סונדרה מ. טוקפלט על הפרופיל הפסיכולוגי של חסידי אומות העולם היא מספרת את הסיפור הבא: איש אחד פותח את הדלת. הוא מוצא שם צעירה עם ילדה הפעוט, המוסתר תחת מעילה. בעלה של האישה, רואה חשבון שעבד במפעלו של האדם הזה, גורש זה מכבר, והיא חוששת שגורל דומה ממתין לה ולבנה. היא מבקשת רק שייקח את הילד. הוא מכניס אותם הביתה ומתחיל לערוך את סידורי הסעתם למקום מסתור באזור כפרי.



בני משפחתה של טוקפלט התגוררו אף הם באותו האזור: סבים, דודים ודודות עם ילדים קטנים, שאולי פשוט לא דפקו על הדלת הנכונה - ונרצחו. האם האיש הזה היה חריג בהתנהגותו? האם פעל בצורה יוצאת דופן? ההיסטוריה מוכיחה בוודאות שכן. כמוהו נהגו הרי רק קומץ מעטים. אך מהו הדבר, שבעצם פעולתו הפך את המעשה הזה להיות כה בלתי מתקבל על הדעת באותם ימים?



מי שעשו כן, נשים וגברים אמיצים, בחרו ביודעין להשהות את ביטחונם האישי ואת ביטחון משפחותיהם למען מעשה ההצלה. הם צעדו לתוך סכנה ממשית וסיכנו בכך את היקרים להם ביותר. זו הייתה החלטה מודעת, שעוגנה בבחירה מוסרית ותבעה מעשה קונקרטי מול התעצמותן של הנסיבות. בעשותם כך, הם חרגו מן המוסר הנורמטיבי שרווח סביבם, אך לא מן המוסר האנושי.



בדיון המוסרי על אודות השואה מוכרת ההתייחסות לרוע כ"בנאלי", לרוצחים הנאצים כמי שהיו "אנשים רגילים" ולמכונת ההשמדה הנאצית כמנגנון "רציונלי". מושגים אלה הנם מושגים חשובים, שעזרו להיסטוריונים וחוקרים רבים לאורך השנים להגדיר מחדש את היחס לשאלת הרוע. עם זאת, מפתה להניח שאחרי שהוגדר הרוע כקרוב מאוד, ולאו דווקא כרחוק ובלתי נתפס, קל יותר לקבל את נוכחותו. אחרת כיצד היינו יכולים לקבל בשוויון נפש את רציחתם של מיליונים אחרי השואה בשורה של רציחות עמים שלא יודעת שובע?



אך כאן גם טמון האתגר הגדול ביותר שלנו: לראות ברוע תמיד את החריג והשונה. גם כאשר בני אדם טובים וישרים נוטים, במעטה של סמכותנות, לציית לו; גם כאשר הבנאליות היא דווקא בת לווייתה של האדישות לסבל, כאשר זה גובר וגובר; גם "כשהרשע בא כמו גשם נופל" כפי שכתב ברטולט ברכט רגע לפני שפרצה המלחמה, וביטוי זה, עד כמה שעצוב הדבר, אינו זר לנו כלל וכלל.



במרכז החינוכי של "מורשת - בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'", אנו שואלים יום־יום את השאלות הקשות הללו: האם הרוע הפך נורמלי? האם האדישות היא־היא סימן ההיכר האנושי ביותר? למה זקוק אדם כדי לפעול בחמלה כלפי אחיו בני האדם? במפגש עם בני ובנות נוער ישראלים אנו בוחרים לברר בכל פעם מחדש מהי תמונת החברה הרצויה עבורנו, וכיצד נוכל להפוך חומלים יותר ורגישים יותר לסבלו של הזולת.



בירור השאלות הללו עוזר לנו כחברה להפוך את ההתמודדות עם הרוע האנושי, עם האדישות ועם הטראומה שלנו כעם - להזדמנות לשינוי: לקבלת הכאב של האחר; לפתיחות וחמלה כלפי סבל ומצוקה ולבחירה באומץ שדורשת פעולה מוסרית בתוך מציאות בלתי מוסרית. כחברה, אנו זקוקים לכך יותר מתמיד. ד



הכותב הוא חבר בצוות החינוכי של "מורשת - בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'" בגבעת חביבה.