לאחרונה מתגברים קולותיהם של מורים ומורות שיוצאים נגד “בכיינות” ההורים על ריבוי ימי החופשה של ילדיהם. “אנחנו לא הבייביסיטר של הילד שלכם”, הם מצהירים. “אנשים הולידו ילדים, אבל אין להם סבלנות לטפל בהם. פעם ידעו להתמודד, היום מחפשים שמישהו אחר יעשה להם את העבודה”.



ואז מגיע בדרך כלל השלב שבו הם מפרטים את המטלות הרבות שנכללות בהיקף המשרה שלהם - בדיקת מבחנים עד שעות הערב המאוחרות, הכנת מערכי שיעור, השתתפות בטיולים שנתיים, ערבי הורים ואוזן שנאלצת להישאר כרויה 24/7, כדי להכיל את כל טענות ההורים שמתקשרים לנג’ס להם בשעות לא שעות, כדי שחלילה לא נחשוב שיש ממש באגדה האורבנית שלפיה הטוש המחיק נופל להם מהידיים בשעה 14:00 בדיוק, ומרגע זה אחר הצהריים הוא שלהם כולו לפורענות.



בין לבין עולה ההשוואה ל”רוב מדינות העולם המערבי”, שבהן מתקיים שבוע לימודים בן חמישה ימים, ולכן אנחנו, ההורים, צריכים בכלל להיות אסירי תודה על כך שזכינו לארבע שעות פנויות ביום שישי; ועולות הצעות ייעול שונות, בין היתר כזאת שמדרבנת אותנו להילחם על הגדלת מספר ימי החופשה שלנו ולעזוב את חופשות הילדים והצוות החינוכי בשקט.



אבל מה באמת יש לנו כאן? ראשית, דור של הורים שאכפת להם מאוד מילדיהם. ככל הנראה, הם מעורבים בחייהם פי כמה וכמה ממה שהיו הוריהם שלהם. וזה לטוב ולרע: הם מתכננים בקפידה את חופשות הקיץ והחגים, דואגים ללוח חוגים צפוף, לחיי חברה עשירים, לאטרקציות שונות אחר הצהריים ובשבתות ולמסיבות ימי הולדת מושקעות.



ההורים של היום חברים בקבוצות שונות, מיינסטרימיות ואזוטריות, שבמסגרתן הם בודקים ובוחנים את עצמם ואת צאצאיהם (וכן, גם משוויצים), הופכים למומחים למחלות ויראליות ולרפואה אלטרנטיבית, עוברים קורסים להתפתחות תינוקות ומענים את עצמם לדעת בהרצאות בנושאי בטיחות גלישה באינטרנט ותזונה נכונה. אז בייביסיטר זה לא בדיוק מה שהם מחפשים. הם פשוט צריכים לצאת לעבוד, כדי לממן את ילדיהם ואת עצמם בעידן יוקר המחיה שבו אנו חיים ומעדיפים, מן הסתם, שילדיהם יהיו בזמן הזה במסגרת חינוכית וילמדו משהו חשוב או מעניין.



שנית, אני יודעת שעבודת המורים לא מסתיימת עם הצלצול האחרון. תמיד יש משהו שצריך לתת מעבר. ככה זה גם אצל בעלי מקצוע אחרים, למשל עורכי דין, עובדים סוציאליים, אחים, הייטקיסטים, עיתונאים או כבאים.



נכון, ברוב המדינות המפותחות אכן לומדים חמישה ימים בשבוע. אבל בהרבה מהן מונהג גם יום לימודים ארוך, שמכסה על שעות הלימוד האבודות של יום שישי. ומה בעצם הקשר? למה הטענה הזאת אמורה להחזיק מול מספר ימי החופשות הגדול של הילדים? עם ימי שישי או בלי, עדיין מדובר ב־80 ימי חופשה של הילדים מול 24 ימי החופשה של ההורים, רק אם הם שכירים, כמובן. העובדים הפרילנסרים הרי לא זכאים ל־12 ימי החופשה בתשלום. תחשיב הימים אינו כולל, כמובן, את ימי השישי בזמן החופשות ואת השבתות לאורך כל השנה (ויש לא מעט הורים שעובדים גם בשבת). ואיך שלא נסובב את זה, למורים יש עדיין יותר ימי חופשה שנמצאים בהלימה עם החופשות של ילדיהם.



אבל למה באמת אנו לא נלחמים על הגדלת מספר ימי החופשה שלנו? על פניו, זה נשמע כמו פתרון מצוין. מי לא ירצה להוסיף לעצמו עוד כמה ימי חופשה בתשלום כדי לבלות עם ילדיו? העניין הוא שלרבים מאיתנו זה פשוט לא יעזור. בעולם שבו יותר ויותר הורים בוחרים לצאת לדרך עצמאית, הם אינם יכולים להפסיד אף יום עבודה במשק, כיוון שלא רק שהם אינם משולמים עליו, הם אפילו מפסידים. מכאן, אין שום פתרון אחר מלבד קיצור מספר ימי החופשות של הילדים. ולהפסיק להתקוטט בינינו, הורים ומורים, הרי כולנו גם ככה עובדים כל כך קשה.