המזרח התיכון, המשתרע ממרוקו עד אפגניסטן ומטורקיה עד תימן, שימש משחר ההיסטוריה כזירת מאבק בין המעצמות. גם בעת המודרנית, הַלֶבַנְט וסביבתו הם אזורים בעלי חשיבות גאואסטרטגית למעצמות העולמיות או כאלו המבקשות לעלות למעמד גלובלי. תקופת נשיאותו של בוש הבן אופיינה במעורבות אמריקאית עמוקה באזור, כולל ייזום שתי מלחמות באפגניסטן ובעיראק. ממשיכו אובמה זנח במידה רבה את האזור בזמן שרוסיה וסין הרחיבו בו את מעורבותן. טראמפ מוביל חדירה אמריקאית מחודשת לאזור, שתייצר בהקדם משולש מעצמתי במזרח התיכון, עם ארה"ב, רוסיה וסין, שיתחרו ביניהן על שטח והשפעה, על משאבי טבע ורווחים כלכליים, ועל הגדלת העוצמה הצבאית ורכישת בנות ברית.

רוסיה של פוטין היא מעצמה ענייה אך מחומשת היטב, המבקשת לפלס דרכה חזרה אל הזירה העולמית. נראה כי מוסקבה מבססת את האסטרטגיה שלה על תיאוריית העוצמה הקרקעית שאותה פיתח החוקר הבריטי מקינדר בתחילת המאה ה־20. התיאוריה טוענת כי מעצמה המבקשת לעצמה מעמד עולמי מחויבת להגדיל את אחיזתה באזורים בעלי חשיבות גאואסטרטגית לזמנם, בתוכם. כיום מדובר באירופה ובמזרח התיכון.

בשל מגבלותיה הכלכליות, פועלת מוסקבה בשלושה אופנים: התרחבות במדינות ברית המועצות לשעבר (דוגמת אוקראינה), הגדלת נוכחותה במדינות החסות שלה לשעבר במזרח התיכון (דוגמת סוריה ובעתיד אולי לוב), ולוחמת סייבר זולה לקידום האינטרסים הגלובליים שלה (כפי שנראה שעשתה בבחירות האחרונות בארה"ב ובצרפת).


אתגר למדיניות החוץ הישראלית


סין, לעומת זאת, היא מעצמה עשירה מאוד החסרה עוצמה צבאית משמעותית. בדרכה למעמד גלובלי פועלת בייג׳ינג לאור אסטרטגיה סבלנית וארוכת טווח. נראה כי הוגי המדיניות הסינים בחרו לאמץ את תיאוריית העוצמה הימית שאותה פיתח החוקר האמריקאי מֶהֶן בסוף המאה ה־19, אך עם התאמות נדרשות. בעוד שהתיאוריה טוענת כי מעצמה השואפת לעלות למעמד גלובלי מחויבת להחזיק בנתיבי הסחר הימי העולמי ולהגן עליהם, פועלת סין באופן שונה: טרם פיתוחה של עוצמה ימית חזקה משקיעה בייג׳ינג מאות מיליארדי דולרים בבניית תשתיות בעשרות מדינות תוך התמקדות על רכישה ובנייה של נמלים מסחריים לאורך קווי המסחר הימיים הבינלאומיים, כמו רכישת נמל מסחרי ביוון שפועל כיום תחת בעלות סינית.

ארה"ב של טראמפ טרם פיתחה והציגה מדיניות גלובלית מקיפה. נראה כי הממשל החדש מאמץ בהדרגה מדיניות משולבת: ארה"ב מאפשרת את האקטיביזם הצבאי הרוסי ואת האקטיביזם הכלכלי הסיני במזרח התיכון. במקביל מגבירה וושינגטון את מאמציה במספר חזיתות: חיזוק הקשר עם בנות בריתה המסורתיות של וושינגטון (דוגמת מצרים וערב הסעודית, יפן ודרום קוריאה), השקעת מאמצים לפתרון הסכסוך הערבי־ישראלי והסרת האיום האסטרטגי הנשקף מצפון קוריאה. וכן הקרנת עוצמה כלל עולמית, הן בפסיפיק (מול צפון קוריאה) והן במזרח התיכון (דוגמת ההפצצה האמריקאית בסוריה לאחר השימוש שעשה המשטר בנשק כימי נגד אזרחים במחוז אידליב והטלת ״אם כל הפצצות״ על מעוז דאע"ש באפגניסטן).

המשולש המעצמתי במזרח התיכון המתפתח בהדרגה הוא אתגר למדיניות החוץ הישראלית. עד לא מכבר נדרשה ישראל לנהל את מדיניות החוץ האזורית שלה תוך תיאום עם וושינגטון לבדה, אך השינוי המסתמן במרחב יחייב את ירושלים להתייחס גם לשיקולים הביטחוניים של מוסקבה וגם לשיקולים הכלכליים של בייג׳ינג. המשולש המעצמתי המתפתח אומנם מייצר אתגר גדול לישראל, אך במקביל הוא מספק לה הזדמנויות רבות לשיפור מעמדה האזורי.