בתום שיחה ארוכה שבה י', שלדבריו נחטף ואומץ בשנות ה־50, גולל את סיפור חייו, אני בולעת את הרוק ומעזה לשאול: "סליחה על השאלה, אבל למה עכשיו? מה גרם לך דווקא עכשיו לחפש את המשפחה הביולוגית שלך?" "עכשיו זה שונה", הוא עונה. "יש לי הרגשה שדברים משתנים. מדברים על זה אחרת עכשיו".



י', בן 60 פלוס, מדבר בקול בטוח, והוא נחוש למצוא את משפחתו הביולוגית. בשנה האחרונה הציבור בישראל למד להכיל את העדויות הרבות בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, ובהן גם עדויות של החטופים עצמם. הביטחון שיש לי' נובע לא רק מהבשלות האישית שלו, אלא גם מהחברה עצמה, שנדמה שהבשילה ונעשתה קשובה יותר לפרשה. אך עדיין חסר צעד נוסף, שלב שיכול להיות נקודת ציון היסטורית בתהליך הריפוי של הפצע המתמשך הזה: הכרה ממסדית.



למרות פריצות דרך שנעשו לאורך השנה האחרונה, ובהן חשיפת חלק מחומרי ועדות החקירה לציבור, הקמת ועדה פרלמנטרית והקמת שדולה בנושא, טרם נשמעה הצהרה רשמית מטעם מדינת ישראל בדבר הכרה במעשים שבוצעו וקבלת אחריות.



ההכרה היא בקשה לגיטימית של המשפחות המחפשות את ילדיהן, אבל האמת היא שיש בכך גם כדי לסייע לחטופים, אף הם קורבנות של העוול הזה, אשר קולם כמעט ואינו נשמע. הכרה ממסדית היא צעד הכרחי ליצירת חברה מחבקת לחטופים עצמם וסביבה שמאפשרת את התהליך העדין של חיפוש הזהות. רק מדינה שתקבל אחריות, שתשקיע משאבים כדי לסייע לאיחודי משפחות, שתציין יום מודעות בלוח השנה הממלכתי לפרשה ושתכניס את הפרשה לתוכנית הלימודים, תוכל להתחיל בתהליך הריפוי.



היום (21.6), יום פטירתו הלועזי של הרב עוזי משולם ז"ל, יצוין זו השנה הרביעית יום הזיכרון והמודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. לאחר ארבע שנים שבהן פעלנו למען העלאת החשיפה והמודעות לפרשה, הבשילה העת לעשיית צדק. היום בערב נקיים בכיכר ציון בירושלים הפגנה בדרישה להכרה ממסדית. מאות משפחות "חסרות" צפויות לעלות לירושלים כדי להשמיע את קולן ולדרוש הכרה רשמית ממדינת ישראל. בואו לשמוע את קולן. 



הכותבת היא פעילה בעמותת עמרם