יש מילים שדואות מעל ראשי, מסתובבות ומחפשות מסלול נחיתה. ביניהן: הכלה, הסללה, העצמה, וממש לאחרונה - הדתה; מילה שחשבתי שמשמעותה "הדחת דתיים", ואז התברר לי ההפך. אני רוצה להציע כאן שתי מחשבות לגבי תהליך ההדתה הנורא שעוברים ילדינו הרכים. אזהרת מסע: שתיהן לא מחמיאות למשרד החינוך.



מחשבה ראשונה: כל דתל"ש מכיר היטב את תחושת האימים התוקפת אותו בקבלו את רשימת ספרי הלימוד לילדיו. הכבוד שאנו רוחשים לחומשים מכורכים עור, לכתב סתרים של רש"י ולהתפלפלויות של ספורנו לא קהו אצלנו עם המעבר לעולם שכולו תענוגות ונסיעות בשבת. והנה דפיקות הלב גוברות, זיעה נוטפת על הדף בנטלנו חוברת שאמורה לייצג את מקצוע התנ"ך.



ריבונו של עולם. איך אפשר להסביר את המילים "ויהי אור"? מדוע לא להניח לילדי ישראל הרכים להתמודד עם "גדול עווני מנשוא"? מדוע להפוך את מעמד הר סיני למין הצגה כזאת שבה מפרשים כל דיבר ודיבר באופן שבו דיסני וערוץ הילדים היו שמחים להפיק? שלא לדבר על היעדרם של טעמי המקרא והכתיב החסר כדי שילדינו לא ייאלצו, חלילה, לקרוא מילה כמה פעמים עד שיבינו אותה. באופן אישי, יש לי תחושה שילדים שלא מתמוטטים נפשית ממפגש קבוע עם אתנחתה וזקֵף גדול - הינם מחושלים יותר לחיים, אבל זאת רק דעתי, כמובן.



לא גרוע מתהליך ה"החלבה"



מחשבה שנייה: יכול להיות שהשפעת מערכת החינוך על הילדים לא רבה כל כך? איתרע מזלי ללמוד במשך כשמונה שנים במערכת חינוך חרד"לית, אליטיסטית, אטומה ומוטה פוליטית לצד אחד בלבד. לפחות שני מקרים זכורים לי שבהם הודיעה המורה שאם נצא להפגנה, נשפר ציון במבחן שלאחריה. 500 שקלים שילמו הוריי מדי חודש בחודשו, ואני בכפיות טובה מצערת לא קלטתי כלום ממה שהלך שם. ממש כלום. אם כי, גילוי נאות, הלכתי להפגנה כדי לפגוש את החבר הראשון שלי, כי זה היה המקום היחיד שבו לא היו חושבים למצוא אותנו.



וזה מביא אותי לשיעורי האזרחות, שהם החבל בתחרות המשיכה בין שמאל, ימין, דתיים וחילונים, מתוך איזו מחשבה תימהונית שטפטוף תכנים למקצוע הזה יהפוך את הילד למצביע מצוין בקלפי, בדיוק לפי בחירת מוריו. זה לא הולך ככה. הנה, כותבת שורות אלו מעולם לא בזבזה זמן בשיעור המיותר הזה, וההבדל בין הרשות המחוקקת לשופטת התברר לה רק עם קבלת דוח החניה הראשון.



לכן אסכם: לתפיסתי אין תהליך הדתה, וגם אם היה כזה, הוא אינו גרוע יותר מתהליך ה"החלבה" של מועצת החלב המורה לילדינו לאכול לפחות ארבעה מוצרי חלב כדי לקבל סידן, אף שכל מי שמבין משהו בתזונה, בוודאי יודע שיש מקורות מצוינים וטובים יותר לסידן.



ואם כבר הדתה, הייתי שמחה לבקש ממערכת החינוך הממלכתית: השאירו לנו את החומשים, הניחו לילדי ישראל להתמודד עם כתב רש"י ואונקלוס. תנו להם להבין מי היה הרמב"ם. תגברו את יחזקאל ואת הנבואות ההזויות והנהדרות שלו שיכולות לפרנס עלילה של כמה וכמה ספרי מד"ב, ואל תיגעו בירמיהו. ואם אני בעיניכם מסיתה ו"מדיתה", בעונג ובגאווה אענוד את הכינוי הזה. 



הכותבת היא סופרת. ספרה האחרון "סוּפה של אליס" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה־ביתן