"התרפסות וטעות אסטרטגית", כך כינה ח"כ יאיר לפיד במאמרו שפורסם ב"מעריב" בסוף השבוע את תהליך שיקום היחסים שישראל וטורקיה נמצאות כיום בעיצומו. כן, זהו תהליך שיקום יחסים, וכן הוא נמצא בעיצומו. וזאת למרות הביקורת הקשה שמשמיע ארדואן ותגובות הנגד של משרד החוץ. וזהו גם תהליך הדדי. שתי המדינות נוקטות צעדים מתוך הבנה שהדבר משרת את האינטרסים שלהן.

לישראל ולטורקיה יש יחסים דיפלומטיים רציפים מאז 1949, וטורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. לאורך העשורים התפתח בין המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי, פעמים רבות הרחק מעיני הציבור. הקשר ידע עליות ומורדות, כולל שנים של הורדת דרג היחסים. עם זאת, הוא מעולם לא נותק, גם בתקופות של מלחמות ומשברים בין ישראל לשכנותיה.

תמיד הייתה זיקה בין טיב היחסים לבין מצב העניינים בין ישראל לעולם הערבי, ובעיקר – לפלסטינים. תהליך השלום של שנות ה־90 הוא שאפשר את פריצת הדרך הישראלית־טורקית, שהובילה לעשור של שגשוג ופריחה ביחסים, ובו נוספו מרכיבים אזרחיים, תרבותיים ועסקיים לקשר הביטחוני בין המדינות.



ההתדרדרות התחילה לפני ארדואן


כישלון תהליך השלום ואינתיפאדת אל־אקצא הובילו לשינוי לרעה ביחסי ישראל וטורקיה, עוד לפני עליית נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. ב־2001, למשל, כינה ראש ממשלת טורקיה אג'וויט – חילוני ונאמן לדרך אטאטורק – את מבצע חומת מגן כ"רצח עם שמבצעת ישראל בפלסטינים". מעין הקדמה להצהרות העוינות של ארדואן סביב משברים ישראלים־פלסטיניים.

בשנותיו הראשונות בשלטון שמר ארדואן על יחסים תקינים עם ישראל. שיתופי הפעולה נמשכו, והוא אף ביקר בירושלים ב־2005. במקביל, טורקיה ביקרה יותר ויותר את מדיניות ישראל בשטחים, פיתחה מערכת יחסים קרובה עם חמאס, אך גם ניסתה לקדם שלום. ב־2007 נאמו פרס ואבו מאזן בפני הפרלמנט הטורקי, וב־2008 תיווכה טורקיה בין ישראל לסוריה.

המשבר הישראלי־טורקי לא פרץ עם תקרית המשט, כפי שנטען במאמר של לפיד, אלא החל עם מבצע עופרת יצוקה. שוב, הנושא הפלסטיני היה המקור למשבר. העימות בין ארדואן לפרס בדאבוס והושבת השגריר הטורקי על הכיסא הנמוך - כל אלה קרו עוד לפני תקרית המשט, שהחריפה את המשבר, אך לא יצרה אותו. המשבר גם לא נפתר ב־2013, כפי שנטען במאמר, אלא ב־2016 כשנחתם ההסכם לשיקום היחסים. ב־2013 ראש הממשלה בנימין נתניהו אומנם התנצל בפני ארדואן על הרוגי המשט, אך נותרו עדיין סוגיות בלתי פתורות.

ישראל וטורקיה מוצאות תועלת ביחסים ביניהן. טורקיה מעוניינת בשיתוף פעולה אסטרטגי־ביטחוני אל מול גל טרור ואתגרים אזוריים. ישראל רוצה לייצא גז לטורקיה, אך גם מבינה את החשיבות – לא הטעות – האסטרטגית שביחסים תקינים עם מדינה בעלת אוכלוסייה מוסלמית של כ־80 מיליון איש, שלוקחת חלק בעיצוב המציאות האזורית (בייחוד בסוריה), ושיש לה מנופי השפעה על גורמים עוינים לישראל (חמאס ואיראן).

ראייה מפוכחת של שיקולי עלות-תועלת

לא מקרה הוא שבכירי מערך החוץ ומערכת הביטחון תמכו בשיקום היחסים עם טורקיה. הם לא חשבו שארדואן אוהב ישראל או שניתן להחזיר את היחסים לירח הדבש של שנות ה־90. הם עשו כן מראייה מפוכחת של אינטרסים לאומיים ושיקולי עלות־תועלת, ומהבנה שמדיניות חוץ נשענת על בניית יחסים ולא על טריקת דלתות. ובמזרח התיכון עדיין אין הרבה מדינות שמוכנות לנהל יחסים דיפלומטיים מלאים ופומביים עם ישראל. לשיקום היחסים עם טורקיה יש גם תועלות עקיפות שמסייעות לביטחון ישראל, ובראשן הסרת הווטו הטורקי על הקשר בין ישראל לנאט"ו.

למרות המתיחות האחרונה בין המדינות, האינטרסים שהובילו להחלטה על שיקום היחסים עדיין קיימים. זו לא הפעם הראשונה – וכנראה גם לא האחרונה – שארדואן תוקף את ישראל בעניין הפלסטיני. השפה הקשה שבה הוא משתמש יוצרת משברים וגוררת תגובות חריפות יותר ויותר ממשרד החוץ הישראלי, שמסרב להתרפס. גם מצב העניינים הפנימי בטורקיה, והאתגרים הקשים לדמוקרטיה שם, מייצרים מכשולים.

ואולם, במקביל, שיקום היחסים נמשך. ישראל וטורקיה החליפו שגרירים לאחר חמש שנים של יחסים בדרג זוטר. מאז התקיימו פגישות בין שרים וחברי פרלמנט, שהובילו את ח"כ מיקי לוי, ממפלגתו של לפיד, לקדם הקמת אגודת ידידות פרלמנטרית בין המדינות. גם אנשי עסקים, ארגוני חברה אזרחית וגורמי תרבות מישראל ותורכיה משתפים כיום פעולה. טורקיה אינה מתנהלת בנושאים אלה כמי שנמצאת באותו צד עם איראן.

הציפיות מיחסי ישראל־טורקיה צריכות להיות ריאליות ולהתמקד בחזרה למודל היחסים ששרר בשנים הראשונות לשלטונו של ארדואן, עד למבצע עופרת יצוקה. אופיו של ארדואן ומצב הסכסוך הישראלי־פלסטיני יקשו להשיג מעבר לכך כל עוד אין התקדמות בתהליך השלום. אולם גם יחסים מסוג זה הם נדירים עבור ישראל במזרח התיכון. אם ינוהלו בתבונה מדינית ולא בהתלהמות, ישראל תוכל להפיק מהם תועלת רבה.

הכותב הוא ראש "מיתווים" - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית