בסיפור הטבח בלאס וגאס, יותר מכל, לכדה את תשומת לבי תגובות החדרנים של המלון. “לא רצינו לחטט בדברים שלו, כי אנחנו מקפידים לשמור על פרטיות”, אמרו לעיתונות. יכולתי לדמיין את שגרת יומם של החדרנים: בבקרים נהגו לנקות את חדרו של הרוצח. על פי עדות המשטרה, הוא החדיר לחדרו עשרות רובים, אבל החדרנים, גם לו הבחינו בקנה, לא היה עולה בדעתם לחקור את העניין. סקרנות, על פי המודל האמריקאי, היא חומר אנטי־ליברלי. לכן, גם אם השכן שלך משווע לעזרה בחרחורי-על או שהתנהגותו מעוררת חשד, עדיף שתפנה את מבטך לצד השני מאשר חלילה תסיג גבול אל תוך מקדש הפרטיות שלו.

בחזרה לחדרנים. בצהריים, או אולי בערב, נח החדרן מעבודת יומו ופותח את האינטרנט. הוא מתחבר לפייסבוק, ואם, באופן היפותטי כמובן, הוא עוקב של אותו רוצח, הוא יכול להחכים באשר לארוחת הבוקר שלו. נניח שהאיש הזה, שוב, באופן היפותטי, צילם את עצמו שעה לפני הרצח. בתמונה אפשר לראות פרצוף דבילי נח מעל חביתה, ושום דבר אינו מסגיר את העובדה שתכף ילך וירצח עשרות אנשים מחדרו המוגן בחוק הפרטיות. כלומר, עשרות אנשים יכלו באופן היפותטי לראות את מנת החלבונים בארוחה של אותו יורה, אבל חדרן אחד לא יכול היה להעמיק את סקרנותו ולבדוק מהו לעזאזל הדבר השחור הזה שמציץ מתחת למיטה? רק כדי להבהיר: אין כוונתי לצדד בחטטנות, אלא למחות על כך שגם במקרי קיצון, אותה סקרנות שיכולה להציל חיים נותרת במצב OFF.



חשבתי על המחלה הדו־קוטבית שמקננת ביבשת אמריקה: מצד אחד, עקרון הפרטיות שבשמו תעשיית הנשק משגשגת מאוד ומקרי רצח מירי המונים אינם נדירים, ומצד שני, הנה לנו אלגוריתם כמו פייסבוק, שפותח בעמק הסיליקון ושברוב תמימותו מחבר בין אנשים, רצונות ומאוויים. המחשבות הללו מגבירות את הדחייה הטבעית שלי מפייסבוק, ואף שמאז שהתפרסם ספרי השלישי גם אני נלכדתי ברשת, אני נמצאת בתהליך מחיקת החשבון.

כאשר נמצאים בפנים, קשה לראות את הציניות שיש בתוכנה ובמי שהגה אותה. למשל, חוק המאגר הביומטרי. האם לא מגוחכת העובדה שהמלחמה נגדו - בתואנת שימוש מסוכן בפרטינו האישיים - מופיעה בפייסבוק, הרשת שהייתה יכולה ללמד את משרד הפנים חדירה לפרטיות מהי, ושלטעמי כל קשר בינה לבין חברות, הגינות וכנות הוא אילוסטרציה בלבד?

פרסמתי עד היום חמישה ספרים ונובלה. בצאת כל ספר ייעצו לי לכתוב סטטוסים ש”ינגישו” את הכתיבה שלי ויחברו את ההמון לספריי. רק היה חסר להציע לי להסתובב בטנק של חב”ד ולחלק קרמבו למי שישנן שלושה פרקים ראשונים מהרומן. האם זו התרבות שבה אנחנו רוצים לחיות וליצור? האם זה מה שצפוי לסופרים ויוצרים במעבדת הלייק? מה מתרחש בנפש המתרדדת עד דק במערוך של הרשת, שבה אפילו הכתב מוכרח להיות אחיד? מה קורה כשמגוון ההבעות שלנו מבוסס על פרצופונים חמודים? מה יקרה כשזירת המשפט תעבור כולה אל פייסבוק? האם יוחזרו לאלתר ערי המקלט כדי שאנשים שהואשמו בהינף סטטוס אחד יוכלו להימלט אליהן?

לפני כשנה הוטרדתי בידי איש תרבות מוערך. מילה שלי בפייסבוק, ויכולתי למחוק אותו באותה מהירות שבה אפשר להירשם לפייסבוק. אבל החלטתי שאסור לי לעשות את זה. שאם אשתמש במנגנון שבו ההמון קובע, ייסתם הגולל על האנושות, על החוקים ועל הסדר. זאת ועוד: לו מחר יחליט מישהו לגלול עלי האשמת שווא, כיצד ואיך יבחין ההמון נוטף האמפתיה וחיוכי הסמיילי בין סטטוס לסטטוס?

כסופרת, מעניין ומחריד אותי לדמיין מה יקרה כשנתמכר לאובדן הפרטיות. אילו עוד מערכות מלבד משפט ותרבות יתייתרו? האם במערכות מידע כל כך אחידות, שאינן יכולות להכיל מורכבויות, שמוחקות כל זכר לאינדיבידואליזם, יהיה מקום ליצירתי, לחריף ולשונה האמיתי? לאלוהים פתרונים. מה שבטוח הוא ששני הקצוות המיוצגים בבירת המערביות - חופש הפרט מחד והתערטלות פומבית והמונית מנגד - הם מקומות שלא בריא לחיות בהם.

הכותבת היא סופרת