בימים אלו מציינים ברחבי ישראל את אירועי האזרח הוותיק, שמטרתם להעלות למודעות את תרומתם הנכבדת של ציבור הקשישים לחברה הישראלית ולהגביר את המודעות לצרכים של ציבור זה כדי לקדם את רווחתו. לכאורה, מדינת ישראל מחבקת את אזרחיה הוותיקים ומעלה על נס את חיוניותם לחברה; אלו שהניחו באופן פיזי ומטפורי את אבני היסוד לחברה הישראלית, אנשים שעלו ארצה, עברו צנע ומחלות, שרדו את מלחמות ישראל - אך לא שרדו את המלחמה בכביש.

מדינת ישראל מפקירה את האזרחים הוותיקים שלה למות בתאונות דרכים. אנחנו נמצאים בראש המדינות המסוכנות ביותר עבור קשישים בכל הקשור למוות בתאונות דרכים. האזרחים הוותיקים מהווים כ־10% מסך האוכלוסייה, אבל נהרגים בתאונות דרכים בשיעור של 25% - פי שניים וחצי יותר. 80 אזרחים ותיקים נהרגו מתחילת שנת 2017 בתאונות דרכים. בחינת הנתונים לעומק חושפת כי יותר ממחציתם נהרגו כשצעדו ברגל, ורובם נפגעו במעבר החציה, המקום אשר אמור להיות הבטוח ביותר עבורם.



בדקנו את מעברי החציה שבסביבת בתי אבות, מרכזי יום לקשיש ומקומות שיש בהם ריכוז גבוה של קשישים, וגילינו כי הרשויות המקומיות פשוט מתעלמות מאנשי גיל הזהב. לפני רוב מעברי החציה אין פס האטה, כל מעבר חציה שני דהוי ואין בו תמרור המתריע על הימצאותם של קשישים בדרך, ומדרכות רבות אינן מותאמות לאזרחים שמתניידים בכיסא גלגלים או הליכון.

במקום לייצר עבור האזרחים הוותיקים סביבה בטוחה ככל שאפשר, כזו שבה התשתית תגן עליהם ותצמצם באופן משמעותי את הסיכון להיפגעות בתאונה כהולך רגל, בוחרים במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים לצאת במסע הסברה שפונה דווקא אל הקשישים עצמם. לא ברור מדוע חושבים במשרד לבטיחות בדרכים שההורים שלנו החליטו לנהוג כילדים קטנים ולהתפרץ אל הכביש השכם והערב, כאילו היו ילדים קטנים.

במקום לגלות חמלה ורגישות, להישיר מבט לעבר נתוני ההיפגעות הברורים כשמש, לקחת אחריות ולדרוש מראשי הערים לשפר את התשתית מול הימצאותם של הקשישים, משקיעים את הכסף הציבורי של כולנו בהטלת אשמה בקורבן. תוחלת החיים עולה בהדרגה משנה לשנה, וכך גם התרומה של האזרחים הוותיקים לחברה הישראלית; אנשים בני 65 ומעלה שעובדים, מייצרים, חיים ומבלים כפי שמגיע להם אחרי שנים של נתינה ותרומה.

אנחנו מדירים אותם מאיתנו, ומונעים מהם לנהל אורח חיים רגיל ונורמלי כשאנחנו לא מתחשבים בדברים הקטנים שיכולים לעשות עבורם את ההבדל בין חיים למוות. לא מדובר בהשקעה כספית גדולה - כי כדי להאריך בכמה שניות את האור הירוק להולכי רגל או לצבוע מעבר חציה לא צריך כסף, צריך חמלה, התחשבות והערכה לאנשים שנתנו הכל כדי שכולנו נוכל לחיות כאן. בזכות וביושר הם זכאים לכך שהמדינה תחזיר להם כגמולם. זה החוזה שנכרת לאורך שנים, וכעת המדינה מפרה אותו. 

הכותב הוא מנכ"ל עמותת "אור ירוק" הנאבקת בתאונות הדרכים