כאשר חשבנו, אני ובעלי, האם לעבור לבית דיור מוגן, הדבר לווה בלבטים רבים ובהתבוננות לקראת הבאות. הבאנו בחשבון את כל ההשלכות הכלכליות והבריאותיות של הדבר, וגם את השאלה כיצד המעבר ישפיע על בני משפחתנו. ההחלטה לעבור בסופו של דבר נעשתה בשל התנאים הטובים שמציעים בבית כזה לאנשים בגילנו. העובדה שקיימים שירותים רפואיים במקום וההבטחה להכרת חברים חדשים מאוכלוסיית בני גילנו בהחלט נשמעו לנו נוצצות ומפתות.

עם זאת, עד מהרה החלום שלנו לחיים שקטים ונוחים בדיור מוגן נגדע, כאשר התגלה לי ול־300 חבריי לבית כי בכוונת הבעלים לבנות קומות נוספות בבניין, וזאת בעודנו חיים בו, ובכך להפוך אותו לבית מסוכן, אתר בנייה של ממש. בגיל שבו חשבנו כי המלחמות כבר מאחורינו, הבנו שאנו כלל לא מוגנים.

לצערי הרב, אנו לא היחידים: בימים אלה אומנם מציינים את חודש האזרחים הוותיקים, אך היחס הפוגעני והמזלזל בבני הגיל השלישי, ואוזלת היד של המדינה בבואה לסייע להם, עולים לכותרות חדשות לבקרים. מעולם לא תיארנו לעצמנו שאנחנו, שעבדנו וחסכנו כל חיינו עבור הרגע הזה, נגיע למצב שבו נתחנן לעזרתה של המדינה ולהגנה על זכותנו הבסיסית לחיות את שארית חיינו בכבוד.



נראה שרבים במדינה שכחו מה הרעיון שעומד מאחורי דיור מוגן. לא באנו לחיות את שנותינו האחרונות באתר בנייה ולסכן את חיינו. רובנו כלל לא ישרדו את האבק, הרעש, המפגעים והחוסר בתשתיות, כאשר לסירוגין המעליות, החשמל והמים יפסיקו לפעול לזמנים ארוכים, ותקרת הזכוכית של ביתנו תישבר. חלק מחברינו הם סיעודיים במצב קשה ביותר, שזקוקים לטיפול צמוד על ידי מטפל אישי. יתרה מזו, גם הבריאות הנפשית שלנו צפויה להיפגע מכך באופן קשה. אנו נתונים בחרדה תמידית וחששות כבדים מלווים אותנו בכל העת. האווירה הנינוחה והחברית שהייתה קיימת בביתנו השתנתה והפכה למעין שדה קרב שבו אנו נלחמים על חיינו.


עצם היותנו "קהל שבוי" מכורח הנסיבות - לא תרתיע אותנו מלהמשיך ולהילחם עד שמישהו במדינה הזו יתעורר ויחליט שמספיק ודי להתעמר באוכלוסיית הגיל השלישי. זוהי חובתו של כל מי שהיחס לאנוש ולאוכלוסיות חלשות נמצא בראש מעייניו, ובפרט חברי הכנסת והבכירים שנמצאים בעמדות קבלת ההחלטות ואחראים להעלות את הנושא הזה לראש סדר העדיפויות, ללא קשר לימין או לשמאל, קואליציה או אופוזיציה. עליהם לפעול לכך שלא נופקר ושזכויותינו יישמרו.

איננו מהווים עול וטרחה על המדינה, נהפוך הוא: איננו מבקשים כלום חוץ מהגנה עלינו כבני אדם. לכן אני פונה לנבחרי הציבור ולכלל החברה: אסור להתעלם מאיתנו ולהתייחס אלינו כמובן מאליו. איננו דור מפונק, אנו חיים בזכות ולא בחסד, כולנו אנשי עמל. הגיעה העת לאפשר לנו להזדקן בכבוד. 

הכותבת היא דיירת בדיור מוגן.