צדק הוא מונח רחב שמשלב בתוכו תפיסות רבות, שכולן נועדו להבטיח שהמקום שבו אנו נמצאים יהיה טוב יותר ושוויוני יותר. הפעם אני רוצה לדבר על סוג אחר של צדק, או במקרה הזה אי־צדק, כזה שמגיע בחסות המדינה בצורה של תקצוב לא הוגן, במסגרת מה שמכונה שיטת המאצ'ינג.



על פי שיטה זו, שקיימת שנים רבות ואחראית לפערים הגדולים בין הערים השונות, על כל שקל שהרשות המקומית משקיעה, משרד העבודה והרווחה משלים כשלושה שקלים. המשמעות היא ש־75% מתקציב הרווחה ממומן על ידי המשרד, ו־25% הנותרים ממומנים על ידי הרשות המקומית. כך למעשה נוצר פער אדיר בין רשות שיכולה להשקיע כסף בהתאם לרמת העושר שלה, לבין רשות ענייה או חלשה (המדורגת באשכול 1־3), שמטבע הדברים משקיעה סכום נמוך יותר.



דוח טאוב שפורסם לאחרונה ממחיש את בעייתיות השיטה. לפי הדוח, בשנה החולפת הסכום ההתחלתי הממוצע שהקצה משרד הרווחה לרשויות החלשות היה כ־3,170 שקלים, בעוד שבאותו הזמן הוא השקיע כ־5,400 שקלים ביתר הרשויות החזקות.



צילום: ניר קידר



הבעיה אינה מסתכמת כמובן רק במספרים, אלא גם באיכות הטיפול שהתושבים מקבלים באותן רשויות. זאת משום שרוב הרשויות החלשות פונות לקבלת שירותים קהילתיים, לעומת רשויות חזקות שפונות לקבל טיפול חוץ־ביתי, שנחשב יקר ואיכותי יותר. עובדי המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות מתמודדים עם בעיות של כ־465 אלף משקי בית, שכולם מקבלים מענה בהתאם לרמת ההשקעה של הרשות - ומדווחים על קריסה כללית.



הצעת חוק שהגשתי בשבוע שעבר, עם ח"כ איציק שמולי, מבקשת לשנות את שיטת החלוקה הנוכחית ולאפשר לערים המדורגות באשכול 1־3 לקבל תקצוב ממשלתי ללא תלות בהשקעה כספית. מעבר להיותו צודק, שינוי זה יאפשר צמצום מהיר ואפקטיבי של הפערים הקיימים, ומעבר למוסריותו, הוא יאפשר לאותן רשויות ליהנות משירותי רווחה טובים ואיכותיים. מעבר לכך, הוא יאפשר לאנשי המקצוע באותן רשויות להתמודד עם הקשיים באופן יעיל, ובמקום להעניק טיפול בינוני וממושך כפי שקורה היום - להעניק טיפול איכותי וממוקד שיחסוך רבות למדינה, לרשות ולאזרח עצמו.



כמי שכיהנה כ־18 שנים במועצת העיר יקנעם, אני תומכת בכל לבי בזכות של עיר לנצל את היכולות שלה לרווחת התושבים. אולם כשיש מצב שבו הפערים הקיימים הם בחסות המדינה - אין פה עניין של ימין/שמאל. יש פה דבר אחד שצריך לעניין, והוא מוסריותה של המדינה שלא לגרום לילד שגר בפריפריה לקבל שירות פחות טוב מילד שגר במרכז הארץ.



הצעת החוק הזו יכולה להיות הסנונית הראשונה בצמצום הפערים החברתיים, ואני מתכוונת להיאבק עליה, כי אני יודעת שהיא משנת חיים. אם למדינה נוח להשתמש במילה פריפריה לצורך נאומים קואליציוניים או לצורך קמפיינים פוליטיים, אז הרי שהיא גם יכולה להשקיע בפריפריה ולתת לה את מה שמגיע לה. 



הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני