לא צריך להגזים בהתפעלות מרבני צהר, שהחליטו השבוע, באיחור אופנתי, להקים מערך כשרות משלהם - ובכך לקפוץ על העגלה הדוהרת של חיסול מונופול הכשרות של הרבנות הראשית. רבני צהר הם אנשים טובים, שכוונותיהם טובות. אבל קשה להם. כל שינוי בא בייסורים, כל התנגשות עם הממסד גוררת אנחה של צער. הם אנשים ממלכתיים באופיים ובמזגם, וצריך לומר את האמת: הם לא בדיוק נגד המונופול של הרבנות. הם נגד המונופול של הרבנות אם היא נשלטת על ידי החרדים.

ובמילים אחרות: אם רבני צהר היו המונופול, לא היה קץ לשרשרת טיעוני המחץ שהיו מצליחים לנפק בזכות המונופול ובגנות הפירוד והפיצול. אם רבני צהר היו המונופול, הם היו בוודאי נלחמים כאריות נגד ניסיונות של אחרים לכרסם בכוחם ובמוטת השליטה שלהם במנגנון עתיר הנכסים והג׳ובים של מערך הכשרות.


מי שמחסל את מונופול הכשרות איננו ארגון צהר. מי שמחסל את מונופול הכשרות איננו בית המשפט. אלה תורמים, כל אחד בדרכו, לערעור המונופול. אבל את הקרדיט האמיתי, את המדליה על חיסול המונופול, צריך לתת למישהו אחר: לרבנות הראשית עצמה. כבר שנים ארוכות שהמוסד הזה מאבד רלוונטיות וקשר עם הציבור. הציבור החילוני מתעב אותו, ובמקרה הטוב סובל אותו.

הציבור הדתי־לאומי איבד בו אמון. הציבור החרדי מזלזל בו. לרבנות הראשית לא נשארו חיילים, יש לה רק שכירים. מי שנסמך עליה לפרנסתו, מי שמשתמש בה לתועלתו הפוליטית, מי שמתמרן אותה להנאתו. היא מתקיימת מכוח אינרציה בלבד, ואולי עוד תתקיים מכוחו לזמן ארוך – קשה להיפטר מהרגל רע, ועוד יותר קשה להיפטר מהקצבות למגזר החרדי. אבל את הרלוונטיות איבדה. ישראלים שנזקקים לכשרות יעברו בלי קושי לכשרות אחרת. ישראלים שזקוקים לנישואים, וייתקלו בקושי, ידלגו על הרבנות ויינשאו בחו”ל, או בחתונה לא רשמית, או סתם יגורו ביחד. 
 



הרבנות איבדה קשר עם הציבור משתי סיבות. סיבה אחת, לציבור אין יד ורגל בעיצוב דמותה של הרבנות. נכון, גם על הכנסת אנחנו יכולים להתרגז, אבל הכנסת היא שלנו. אנחנו בוחרים בה. נכון, גם את מס הכנסה אנחנו לא בהכרח מחבבים, אבל יש לנו נציגים שתפקידם לקבוע מדיניות מסים, ואיתם אנחנו יכולים לבוא חשבון (כחלון, הוזהרת!). הרבנות לא שלנו. לא אנחנו בחרנו, לא אנחנו ביקשנו, וגם לא לגמרי ברור לנו מה אפשר לעשות כדי לשנות אותה. מה שמותיר רק אופציה אחת: התעלמות. 


הרבנות איבדה קשר עם הציבור מסיבה נוספת – לציבור מלכתחילה לא כל כך אכפת. רובו נזקק לשירותיה לעתים רחוקות. וגם אם הוא סבור ששירותיה גרועים, הוא ממהר לשכוח ולעבור הלאה. אחרי החתונה, או הגירושים, או חלילה ההלוויה, למי יש כוח להתעסק בזה – עד הפעם הבאה. הרבנות היא כמו ארוחה גרועה במסעדה גרועה, שאתה מניח שלא תצטרך לחזור אליה בקרוב ולכן לא תטרח להתלונן, או להתריע. כדור נגד צרבת מספיק. 

יכול להיות שבהינתן הנסיבות האלה גורלה נגזר מראש. אדישות ציבורית מאפשרת הסתאבות. הסתאבות מחוללת הסתייגות, או תיעוב. הסתייגות מובילה להתרחקות, ולחיפוש מעקפים. 


קל לזהות מה ישראל מרוויחה מהשחיקה במונופול של הרבנות. היא מרוויחה אוויר לנשימה, תחרות בריאה, שחרור מעול בלתי רצוי, וגם מעט שמחה לאיד – מוצדקת – על גורלם של מי שחשבו שלעולם חוסן. קשה יותר לזהות מה ישראל מפסידה מהתהליך הזה. אבל היא מפסידה. יש בישראל לא מעט מוסדות שמהותם קטטה: הכנסת היא מוסד של קטטות – לעתים ראויות. הממשלה מייצגת רק את מי שבחר בה, ומותירה את האחרים מתוסכלים. התקשורת גם היא מבוזרת, כל אחד ומחנהו. נשארו רק מעט מוסדות שאמורים לאחד, וכולם בבעיה. בית המשפט העליון מתקשה לשקם את מעמדו לאחר שנגרר לקרבות בוץ מיותרים. מוסד נשיא המדינה עוד לא התאושש ממשברי עזר ויצמן ומשה קצב. פעם הייתה גם הרבנות הראשית. אך לא עוד.