פרשת־הכמעט־בחירות־מוקדמות, שעד אתמול העסיקה כל כך את התקשורת והפוליטיקאים, מלמדת שסדר־היום שהם מכתיבים אינו מחזיק מים - ומחטיא את העיקר. כבר בתחילתו של המשבר “הסתכנתי” בנבואה, כשכתבתי כי יבוא על פתרונו. הקואליציה לא תתפרק, הממשלה לא תתפטר. נבואה אמרתי? בהחלט לא.



נער הייתי גם זקנתי, עשיתי כברת דרך מסויימת בחיים הפוליטיים כמשתתף פעיל בהם, ואני זוכר אין־ספור משברים פוליטיים, חריפים או קלושים, כדוגמת זה שהגיע לסיומו השבוע. תמיד הכותרות והפרשנויות היו מנופחות, אבל לא בומבסטיות כמו הפעם. ברובם המכריע התחילו המשברים הללו בקול תרועה ונסתיימו בקול חולשה.



וכל כך למה? כי נוצרה אצלנו מסורת, בוודאי בחיים הפוליטיים המוקצנים ורוויי היצרים, שעד ל”דקה ה־90” שום דבר לא נסגר או נפתר. בדרך לפשרות תמיד יהיו מעלות ומורדות, איומים ולחצים, כיפופי ידיים ומשחקי אגו.



אחת הסיבות לכך היא הפיצול המופרז של המערכת הפוליטית אצלנו. דמוקרטיה משתוללת. קואליציה רבת שותפויות, שבה יש גורם מרכזי, מרכיב הממשלה, ולצידו כמה לוויינים, מפלגות קטנות שיחדיו מרכיבות את הגוש הקואליציוני. דפוס ההתנהגות הפוליטית הנוהג אצלנו הוא כזה שהמפלגות השותפות למרכיב הממשלה הן בגדר הסחטן. התיאבון שלהן מתחיל בהליך הרכבת הממשלה ונמשך במהלך חייה. מפעם לפעם קם מרכיב זה או אחר ומעלה דרישה מוקצנת, ומנגד מרכיב אחר מאיים במשבר.



על כך יש להוסיף את האגו המופרז של פוליטיקאים תאבי פרסום וכוח, שטובתם קודמת לעתים לטובת הממשלה, ואף עומדת בסתירה לאינטרס המדינה. מרכיב הממשלה - במקרה שלנו, הליכוד - צריך לעמוד בפרץ מול הדרישות הסקטוריאליות, וכמו גננת לשמור על האיזון בין השותפות הקואליציוניות.



כיהנתי כמה שנים לצידו של ראש ממשלה. ראיתי כמה זמן ואנרגיות עליו להקדיש על מנת לשמר את הקואליציה שלו, לרצות את שותפיו (אגב, גם בתוך מפלגתו שלו) – על חשבון הזמן היקר שלו, המוקדש לעניינים הלאומיים החשובים באמת, אם זה בנושא המדיני־ביטחוני ואם זה בתחום הכלכלי־חברתי.



לצערנו, עם תום המשבר הנוכחי לא תמו צרותיה של הממשלה ובמיוחד של העומד בראשה. במקום סדר־היום החרדי, חוזרים לסדר־היום החקירתי, ועמו לשמות ומושגים “זכורים לטוב”, כמו ניר חפץ, שאול אלוביץ, צוללות ומתנות. הבה נקווה כי הממשלה - הממשיכה לעת עתה להנהיג - אינה שוכחת שיש לטפל גם בנכים ובקשישים, בגבול הרצועה ובאיום המתעצם מגבול לבנון־סוריה, ובעוד כמה עניינים “שוליים” שכאלה. משום שבתוך הקלחת שהיתה והקלחת שתהיה - יש גם מדינה לנהל.



הכותב הוא ראש מכון ז'בוטינסקי, עורך רבעון “האומה", ולשעבר ח"כ בסיעת הליכוד