רוחות המלחמה/הסלמה עם איראן מנשבות בשבועות האחרונים ביתר שאת. האירועים האחרונים בסוריה מציפים שוב את מלחמת הצללים המתנהלת בין ישראל ואיראן, וההערכות הן כי גוברת הסבירות לתגובה צבאית של איראן לתקיפות המיוחסות לחיל האוויר בסוריה. כפועל יוצא מכך עולה מדד האיומים משני הצדדים.



ברקע, חידש ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקופה האחרונה את מאמציו לביטול הסכם הגרעין של המעצמות מול איראן. הנושא עולה בכל פגישותיו המדיניות, ובהן אלו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ועם שרי החוץ הרבים המבקרים בישראל. אין ספק כי הדרג המדיני בישראל מרגיש שזוהי שעת כושר לנסות לבטל את ההסכם או לפחות לשפרו, ואולי גם "להכניס" קצת לנשיא ארה"ב הקודם ברק אובמה, שחתם עליו למרות ההתנגדויות הישראליות.


בוושינגטון מתנהל לכל אורך התקופה האחרונה שיח סוער סביב מועד חידוש ההסכם בעוד מספר שבועות. הקהילה האירופית מפעילה לחץ על טראמפ שלא לבטלו, וכך גם סין ורוסיה. הסוגיה הייתה אומנם על הפרק גם בפעמים הקודמות שבהן נדרש הנשיא לחתום על הארכת ההסכם - ולבסוף הוא עשה זאת ללא סייגים - אך נראה כי הפעם מתחולל משהו משמעותי יותר מתחת לפני השטח. גם מינוים של מייק פומפאו למזכיר המדינה ושל היועץ החדש לביטחון לאומי ג'ון בולטון, המזוהים עם הקו הלוחמני נגד איראן, עשוי להעיד על כך. בנוסף, ברקע מתפתח שיח בין ארה"ב וקוריאה הצפונית סביב סוגיית הגרעין הצפון קוריאני, שבמרכזו פגישה חשאית של ראש ה־CIA עם קים ג'ונג־און, ופסגה אפשרית בין קים לטראמפ בימים הקרובים. נראה כי טראמפ מעוניין להגיע לשיחות עם פיונגיאנג עם הוכחות לנחישותו בתחום זה.



אין ספק כי הסכם הגרעין עם איראן, שנחתם לפני למעלה משנתיים, אינו אופטימלי מבחינת ישראל (והעולם). יש בו פרצות וכשלים, וניתן היה להשיג הסכם טוב יותר. להלן עיקר הסעיפים הבעייתיים:



• ההסכם אינו כולל הגבלות על פעילות איראנית בתחום טילי הקרקע־קרקע, המהווים פלטפורמה מרכזית לנשיאת נשק גרעיני. טהרן אכן מנצלת זאת והיא הגבירה את מאמציה לפיתוח טיל קרקע־קרקע מגוון לטווחים ארוכים יותר תוך שיפור הדיוק שלו, יכולות נשיאת המטען והתחמקות ממיירטים.



• ההסכם אינו מתייחס כלל לפעילות ולמעורבות האיראנית בתחום הטרור ולהתרחבות השפעתה באזור. למותר לציין כי איראן פעילה ביתר שאת בתחום זה, וזאת לא רק במרחב שמסביב לישראל (סוריה, רמה"ג, לבנון, סיני ועזה) - אלא גם באזורים בעייתיים לעולם הסוני (עיראק, עומק סוריה, גבול סוריה־ירדן, סעודיה והמפרציות) ולקהילה הבינלאומית (תימן ומצרי באב אל־מנדב).



• ההסכם מתוחם בזמן ומדורג בהגבלות שבו, כך שמיד עם פקיעתו (הגבלות משמעותיות יוסרו בעוד כשבע שנים) יהיה לאיראן כלל הידע הנדרש כדי להפוך בזמן קצר ביותר למדינת סף גרעינית, ואף למדינה גרעינית.



• ההסכם מהווה למעשה הכרה בינלאומית ראשונה, "דה פקטו", בזכותה של איראן לקיים תוכנית גרעין אזרחית נרחבת.



יחד עם זאת, להסכם גם צדדים חיוביים. כך למשל, לראשונה הסכימה איראן באופן רשמי לעצור את פעילות הגרעין הצבאית שלה. בהנחה כי טהרן אינה מפירה את ההסכם - וזוהי ההערכה המובילה בשלב זה - פעילות העשרת האורניום לרמה צבאית נעצרה לפחות לכמה שנים, כך גם ייצור צנטריפוגות מתקדמות ופעילויות נוספות בתחום הגרעין הצבאי.



מה רוצה טראמפ



השאלה היא מה נכון לארה"ב לעשות, איך צריכה ישראל להיות מעורבת, ומה יהיו המשמעויות מפעולה כזו או אחרת. בהקשר הישראלי מקבלת שאלה זו, כאמור, משנה תוקף לנוכח הגברת החיכוך עם איראן סביב הפעילות בסוריה ובעקבות מספר תקיפות שיוחסו לישראל, שבהן נפגעו קצינים איראנים ותשתיות איראניות בסוריה, האיומים האיראניים לתגובה וההערכות בישראל הגורסות כי סבירותה של תגובה כזו עולה.



מבחינת ההסכם - מנעד האפשרויות המרכזיות העומד בפני ארה"ב נע בין ביטולו המוחלט, דרך ניסיון להכניס בו חלקים חדשים/מעודכנים ו/או סנקציות חדשות, ועד לחידושו במתכונתו הנוכחית.



לצד הבעייתיות בביטול הסכם מדיני רשמי שנחתם בין הקהילה הבינלאומית לבין איראן, האירופים מבהירים חזור והבהר כי הם אינם מעוניינים בביטול ההסכם וכי המצב הנוכחי טוב להם. ביטול ההסכם גם יגביר משמעותית את המתיחות בין ארה"ב ורוסיה, שהאינטרסים שלה בסוגיה קרובים יותר לאלו של איראן מאשר לאלו של ארה"ב וישראל.



בהנחה כי ניתן ללמוד משהו מהתגובה המוגבלת והמצומצמת (בבחינת המעשים ולא הדיבורים) של טראמפ לשימוש הסורי בנשק כימי נגד אזרחים, נראה כי הוא מעוניין לשנות את ההסכם ובכך לאותת לאיראנים ולעולם כי הוא נחוש לממש את איומיו (וגם לנגח שוב את אובמה על ההסכם הגרוע). מאידך, הוא לא רוצה ללכת את "כל הדרך", ולא מן הנמנע שיפעל באופן מצומצם וממוקד. לשינוי/ביטול ההסכם זרז נוסף, והוא הניסיון להשבת האמון של המדינות הסוניות בארה"ב. אחרי שזנחה אותן בשנים האחרונות ואחרי שצמצמה משמעותית את מעורבותה בסוריה - נשארה בעיקר הפעילות נגד איראן כנקודה משותפת לשני הצדדים. טראמפ מבין שאם לא יפגין מחויבות מעשית כלפי המדינות הסוניות, יפעל מול איראן וישנה לפחות חלקים מההסכם, הן יבינו את המסר וירוצו לבעל הבית החדש במזרח התיכון - פוטין.



מבחינת ישראל, יהיה נכון אם תמשיך לפעול בניסיון להשפיע על החלטות הממשל האמריקאי ולסייע לו בהמלצות על תכנים הראויים לשינוי או להחמרה בהסכם. אך לטעמי רצוי כי הפעילות תהיה סמויה ומאחורי הקלעים ולא בריש גלי. זאת ועוד, נכון לנצל את השיח האמריקאי והבינלאומי לצמצום התרחבות ההשפעה האיראנית באזור, תוך הקטנת מעורבותה של טהרן בטרור. ולבסוף, עלינו לנצל את זהות האינטרסים שלנו עם המדינות הסוניות בסוגיית הגרעין להידוק שיתוף הפעולה הגלוי והסמוי איתן וליצירת חזית משותפת מול האיום האיראני.