בניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. הבית של רשות השידור. ביקרתי השבוע בעיר, רציתי לראות מה עלה בגורלו של המבנה המיוחד הזה אחרי המעבר של הרשות לעיר מודיעין. היה לי עצוב לראות את המקום שומם ועזוב. כששאלתי את השומר בשער מה קורה שם היום, הוא אמר שכל מה שנותר שם הם הארכיון והסרטייה. זכרתי את הימים שבהם המקום שקק חיים כשעשרות עובדים באו והלכו, ותוכניות מיתולוגיות שודרו משם. גם בניין הטלוויזיה שניצב לידו, שנקרא בעבר בית היהלומים, משום ששימש בעברו כמלטשת יהלומים, עומד כיום נטוש ומבויש, כשחלונותיו מנופצים ואין יוצא ואין בא בשעריו.



כשמאיר מונה להיות הכתב הכלכלי של הרדיו, לאחר שסיים את תפקידו ככתב בצפון, נדדנו מחיפה לירושלים. בשבילי, ירושלים הייתה חזרה לעיר ילדותי לאחר שנים רבות שבהן התגוררנו בלונדון ובצפון הארץ. שכרנו דירה בשכונת גילה. כשהסעתי את מאיר לעבודה בבניין החוטים בשכונת רוממה, עדיין לא הבנתי את משמעות השם, אבל כבר בדרכנו לשם, הכה בי שבניין החוטים הוא כנראה בניין המפעל "חוטי ירושלים" שבו העברתי את שנות ילדותי. כשנכנסנו לרחוב שרי ישראל, עברנו ליד הבניין בן ארבע הקומות שבו גדלתי. דירת ילדותי הייתה בקומה השלישית, עם מרפסת רחבה בחזית. פנינו שמאלה לרחוב תורה מציון, שם נמצא בניין החוטים, הוא כאמור בניין המפעל "חוטי ירושלים" שבו עבד אבא שלי בשנות ה־60, תחילה כמנהל תחזוקה ומאוחר יותר כמנהל המפעל.



בין בניין המגורים שלנו לבין המפעל היה פרוש שדה ענק. הנוף הנשקף ממרפסת הדירה שלנו היה הנוף האהוב הזה של המפעל, מקום העבודה של אבא. שדה רחב ידיים חצץ בינינו, והוא שימש כמגרש משחקים שבו העברנו שעות רבות עם ילדי השכונה, שכללו גם את ילדיו של אברהם בנאי, אחד האחים ממשפחת הבנאים שהתגורר קומה מעלינו, עם ילדיו שמוליק ואייל. מדי פעם הצטרפו למשחקים בשכונה גם בני הדודים שלהם, מאיר ואהוד.



מדי פעם, בתום המשחקים, היינו אחותי ואני הולכות לאכול ארוחת צהריים במפעל החוטים, כשהשף יצחק בג'ה היה עורך לנו שולחן במשרד של אבא, פורש לנו מפות קטנות לבנות ומביא לנו ממיטב מטעמי המטבח של אותו היום. בתום הארוחה, היינו מטפסות על גג המפעל, שהיה בעל מבנה ארכיטקטוני מיוחד, עם קשתות בטון לבנות, ואנחנו היינו מדלגות לנו הלוך ושוב על הקשתות האלה. במרפסת הדירה שלנו עמד כיסא נוח מעץ, מרופד בבד פסים צבעוני, שעליו אבא היה יושב לנוח לזמן קצר במהלך היום עם בגדי העבודה המיוזעים, ואז חוצה את השדה בדרכו חזרה למפעל כדי לנהל ולפתור בעיות שצצו.



אני זוכרת אותו מתרוצץ בין המכונות העצומות שטוו את החוטים, תוך כדי שהן "בולעות" חבילות ענק של צמר גפן שהפכו לגלילי חוטים בגדלים שונים ונותן הוראות, מנסה להתגבר בקולו על רעש המכונות מחריש האוזניים. זה בדיוק הבניין שבו חתנו מאיר יתחיל לעבוד כעבור שנים רבות, ואליו גם נכדותיו, סיון וסביון, יגיעו כדי לבקר את אבא שלהן ויקבלו הקרנה פרטית במוניטור של פרקי "דרדסים", בימים שעדיין לא היה VOD ותוכניות הילדים בטלוויזיה היו מעטות.



***



כשסיפרתי לאבא בהתרגשות שמבנה המפעל שלו עדיין קיים ושמאיר שלי התחיל לעבוד שם, יכולתי להרגיש את סערת הרגשות שלו דרך קו הטלפון, ועוד יותר כששמע שגם שער החניה החשמלי שהקים אז עדיין משמש גם היום את עובדי רשות השידור.



הוריי רינה וראובן מתגוררים כבר יותר מ־40 שנים בארצות הברית. מאיר שלי כבר אינו בין החיים. בניין החוטים עדיין ניצב שם, אבל עצוב לי לחשוב שכנראה לא ישרוד עוד זמן רב. השכונה הפכה חרדית. בניינים רבי־קומות הוקמו על כל פיסת קרקע פנויה, וכנראה שגם המבנה המיוחד הזה של בניין החוטים לא ישרוד עוד זמן רב, ועל תלו יצוצו בנייני מגורים צפופים, ואיש לא יזכור בעוד שנים את מפעל "חוטי ירושלים" או בשמו השני, בניין החוטים, או בכלל את רשות השידור.