עוד כמה ימים נגמר החופש הגדול. למזלי, אשתי היא מורה, ולכן צלחנו ביחד את החופש הגדול עם הילדים. למרות שנהנינו מאוד, אנחנו מחכים בכיליון עיניים שהמסגרות יתחילו. כל פעם מחדש בחופש, ובמיוחד השנה, בגלל השביתה שאמורה להתחיל בתחילת שנת הלימודים, אני חושב על המטפלות המדהימות של מיקה, הבת הקטנה שלי. שרה, דליה ואנה מ"גן אמונה, אחוזת אתרוג" - כמה ילדים יש להן בגן ועדיין כל יום בחיוך רחב, במקצועיות ובאהבה בלי סוף, למרות התנאים הלא מתגמלים שהן עובדות בהן.
אף פעם לא שמעתי מהן תלונה כמה קשה להן. להיפך, ראיתי שהן מגיעות למרות שהגב קצת נתפס או היד כואבת מרוב מאמץ. הן יודעות שאין מי שיחליף אותן, כי אין כוח אדם. דור חדש של מטפלות אין. רוב המטפלות הצעירות שמתחילות עוזבות לאחר חצי שנה בממוצע.
אז ממשלה יקרה, להוסיף 400 שקל, כמו שעשיתם בשנה שעברה, זה לא נקרא העלאה - זה נקרא בזיון. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שהמאבק שלהן יצליח. אל תגידו לי "אין תקציבים", כי אנו יודעים שכשרוצים הכל אפשרי. גדר הגבול עם מצרים נבנתה במהירות כי היה רצון. ההסכם עם המורים להעלות את השכר ואת הגאווה הצליח, כי היה רצון.
מטפלות יקרות, אנו במשפחת חדד מאמינים שגם רוב ההורים בארץ חושבים עליכם כל הזמן. אנחנו מעריכים ומצטרפים למאבק הכל כך צודק על עתיד הילדים שלנו. הכי חשוב שאתן תוכלנה לעשות את העבודה בראש שקט מדאגות, וכמובן לדעת שיש מי שמעריך את עבודתכן המאתגרת והחינוכית.
הכותב הוא אב לבת במעון אמונה במרכז שפירא.