כשאישרו אתמול למדינה להרוס את בתיה הדלים של קהילת חאן אל־אחמר, ניסו שופטי בית המשפט העליון לשוות אצטלה של חוקיות לפשע מלחמה שהתירו. אלא שפשע נשאר פשע, והעברה כפויה של תושבים מוגנים בתוך שטח כבוש היא הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי. בניסיון להצדיק לעצמם או לעולם את הפשע הזה, יצרו השופטים בפסק דינם עולם דמיוני, שבו מתקיימת מערכת תכנון שדואגת לפלסטינים, או לכל הפחות מתחשבת בצורכיהם. 

חבל שהשופטים לא הטריחו את עצמם לנסוע אפילו את המרחק הקצר מאולם בית המשפט לחאן אל־אחמר, כדי לראות איך באמת חיות קהילות פלסטיניות בשטחים שבהם לקחה לעצמה ישראל את כל סמכויות התכנון; ולהבדיל, לראות כיצד חיים שם המתנחלים.

למי יש מים ולמי אין, למי יש כביש ולמי אין, למי יש חיבור לביוב ולמי אין, למי יש חשמל ולמי אין, מי יכול לבנות, להשתלט ולחמוס – ומי לעולם לא יקבלו אישורי בנייה. 
 



אחרי 51 שנה באמת שצריך דמיון מפותח, קהות חושים ועיוורון מוסרי כדי לא להבחין בעובדות. והנה, שופטים מצליחים להוציא מתחת ידם פסק דין שכל כולו מצג של פייק־מציאות, בעוד שלמעשה המציאות שחורה משחור - מוסרית ומשפטית.
 

כדי לא לראות את מה שמונח ממש מול עיניהם, השופטים גלגלו עיניים לשמיים וציטטו כל טיעון פרוצדורלי, פקידותי, לבלרי. מובן שגם שילמו את מס השפתיים הרגיל, והקדישו כמה משפטים כדי להציע שפשע המלחמה יבוצע “בדרכי שלום”, בנועם ובהידברות.
 

פסק הדין המביש של שופטי בית המשפט העליון מעיד – למי שעוד היה ספק – כי הנכבש לא יכול לחפש צדק בבית המשפט של הכובש. רמיסת הצדק סוללת את הדרך לביצועו של הפשע, והשופטים היושבים בבית המשפט העליון יהיו שותפים באחריות לפשע המלחמה של הריסת קהילת חאן אל־אחמר, אם זה יבוצע.
 

הכותב הוא מנכ"ל ארגון בצלם