מאז שחרב בית המקדש מסוכן להתנבא. אבל בסוף השנה מקובל לנתח את העבר. קוראים לזה סיכומי שנה. בפועל, על אף שבעבר עסקינן, מדובר, בעצם, בסוג של ניחושים, השערות על מה שכנראה היה. שהרי בשל פערי מידע והיעדר פרספקטיבה של ממש, איש אינו יודע מה באמת עומד מאחורי כותרות השנה שחלפה.

שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר שאל פעם את צ'ו אן לאי, ראש ממשלת סין בשנים 1949־1976, מה לדעתו היו השלכות העומק של המהפכה הצרפתית. "עוד מוקדם להעריך", השיב לו הסיני. לאחר ההקדמה הזו, אני בטוח שאיש לא יופתע אם נעבור הישר לתיאור קווים לדמותה של תשע"ט, הבאה עלינו לטובה.

הניסיון להעריך היכן בדיוק נמצא את עצמנו בערב יום הכיפורים תש"פ הוא אכן בגדר ניחוש. מלומד, אולי, אבל גם נזיל מתמיד. כי כבר ברור, על פי אינדיקציות מצטברות שנמצא את עצמנו במהלך השנה הקרובה במקומות רחוקים מאלה שאליהם הורגלנו, ולאחר טלטלה של ממש. שהרי אי אפשר לטעות בכך שמפנה של ממש בפתח. רוחות חזקות של שינוי מנשבות באזורנו, צוברות תאוצה ומבשרות על התפתחויות דרמטיות. הליכים פנימיים בעולם הערבי בכלל ובקרב שכנינו הקרובים בפרט, הבשילו וכבר מבעבעים בעוצמה מתחת לפני השטח. התפרצותם הבלתי נמנעת תזעזע את המזרח התיכון. ולא רק אותו.



קריסת חמאס בעזה ודמדומי עידן אבו מאזן ברשות הפלסטינית מובילים לתקופה אינטנסיבית של מאבקי כוח מעצבי היסטוריה לשנים ארוכות. תקופה הרת סיכון, אבל גם רבת סיכוי למי שיקבע לעצמו מטרה ויוביל את האירועים במקום להיגרר אחריהם.

רצה הגורל שיש לנו - אם נרצה ואם נפעל בזהירות ובחוכמה - קלף מנצח. באנגלית קלף מנצח (ג'וקר) נקרא "טראמפ קארד", (trump card). ההיסטוריה זימנה לבנימין נתניהו הזדמנות לא רק להיות ראש הממשלה שכיהן יותר שנים מדוד בן־גוריון, אלא גם ראש הממשלה שניצל הזדמנות בלתי צפויה ובעיקר בלתי חוזרת להגשים חלק מהמצע המדיני של הימין.

ב־1948 ניצל בן־גוריון תקופת חסד היסטורית, שבה ברית המועצות התייצבה יחד עם אויבתה הגדולה ארה"ב לצד ישראל, ועל רקע זיכרון השואה הטרי הצליח להשיג רוב באו"ם להקמת מדינה יהודית והכריז עליה חרף איומי השמדה ערביים, אמברגו נשק אמריקאי וברכיים כושלות מבפנים (זאת, הרבה בזכות מנחם בגין שהודיע, כנראה לבקשתו, שאם בן־גוריון לא יכריז, יכריז הוא, בגין, על הקמת המדינה. איום שהפחיד את מפ"ם ואת שמאלני מפא"י יותר מפלישה ערבית). עכשיו זהו רגע החסד של נתניהו.

בדרך כלל ההתפרצויות שעיצבו את אזורנו, היו כרוכות במלחמה שהעמידה את ישראל בסכנה קיומית: הפלישה הערבית בסוף 1947 ששחררה את ישראל מטבעת החנק הגיאוגרפית והדמוגרפית של גבולות החלוקה; מלחמת ששת הימים, שהובילה לשחרור ארץ ישראל המערבית ולמחיקת הקו הירוק שאבא אבן הגדיר כ"גבולות אושוויץ"; ומלחמת יום הכיפורים, שעל אף תנאי פתיחה איומים מצאה את צה"ל בסיומה בדרך לקהיר - והובילה להסכם עם מצרים.

הפעם ההזדמנות מגיעה מכיוון שונה אחר לחלוטין: ארה"ב בחרה נשיא נועז התובע את עלבונה של ארצו ממדינות כפויות טובה. מאז הפרה את דוקטרינת מונרו הבדלנית - שקידשה משנת 1823 - כדי להציל את אירופה מכיבוש גרמני בשתי מלחמות העולם ומכיבוש ברה"מ במלחמה הקרה; זכתה ארה"ב למנה שלא תיאמן של כפיות טובה מצד המדינות החבות לה את עצמאותן. גם באסיה, הן המדינות שארה"ב הגנה עליהן ושחררה אותן מכיבוש יפני והן יפן עצמה, שכמו גרמניה שוקמה על ידי ארה"ב לאחר תבוסתה. הן דיברו על ה"אמריקאי המכוער" והמשיכו, כמו האירופים, לנשוך את היד המאכילה אותן ומגינה עליהן.

טראמפ החליט להפסיק את הפארסה הזו. הוא מנסה להזכיר לעולם שגם למעצמת־על יש זכויות, ושגם פיל, כשדוקרים אותו, מדמם וכואב, בייחוד כשמדובר בפיל רפובליקני.

העמידה על הדדיות בהסכמי סחר עם קנדה ומקסיקו, הדרישה מסין לחדול ממניפולציות מטבע, וממיסוי חד־צדדי של מוצרים אמריקאיים מול מדיניות היצף בייצוא, הדרישות להשתתפות אירופית ואסיאתית במטריות ההגנה הביטחוניות שארה"ב פורסת מעל ראשיהן - הן חלק ממדיניות של בעל הבית שהחליט להפסיק להצניע את אדנותו.

פעילותו של טראמפ באזורנו היא נדבך מרכזי במדיניות ניתוץ השקרים המוסכמים ושחיטת הפרות הקדושות, שהתבטאה בביטול ההסכם עם איראן, בהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים ובביטול התמיכה במדגרת הטרור, אונ־רע.

סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון, מתנת ראש השנה שקיבלנו מהנשיא, היא עוד צעד טבעי, הגיוני ונכון, חרף הפרשנויות ההיסטריות המציירות שדים על הקירות. בפועל השמיים לא נפלו, עולם כמנהגו נוהג, איראן מגששת דרכה להסכם משופר והפלסטינים כמו הפלסטינים: חמאס מתחנן להודנה. מאיים ומשדל, משדל ומאיים חליפות.

סאיב עריקאת לעומת זאת שואל: איך מצפים שנקבל את ארה"ב כמתווך הוגן? נלך להאג, הוא מאיים. עוד בטרם הספיק האיום הזה להדיר שינה מעיני הנשיא טראמפ, הודיע היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון כי כל תובע בהאג שיהיה מעורב בתביעה נגד ארה"ב או ישראל, תישלל ממנו זכות הכניסה לארה"ב וארה"ב תעמיד אותו לדין. לעומת עריקאת, אבו מאזן דווקא מאותת כי הוא מוכן לסידור עם ירדן כהצעת קושנר וגרינבלט, בתנאי שגם ישראל תשתתף. בניגוד לעריקאת הוא מבין שכאשר מעצמת־על פועלת באדנות המתבקשת ממעמדה - מתכופפים.

בצד הפלסטיני יש פרטנר פוטנציאלי טבעי: יורשו המיועד של אבו מאזן. חילופי השלטון יוצרים הזדמנות בלתי חוזרת להקל על כל השחקנים שישתתפו במקביל במו"מ עם ישראל וארה"ב על ההסכם ובתהליך בחירת המועמד. אבו מאזן יחתום כנשיא על ההסכם שיסוכם עמו על דעת יורשו ומתחריו טרם חילופי המשמרות, ואחר כך יפנה לו את מקומו.

השאלה ממה יהיה מורכב הפודינג הזה ואם יהיה קביל, תלויה במידה רבה בנתניהו. כל עוד נתניהו ייזום ויפעל, טראמפ יסמוך עליו ויזרום איתו. שאם לא כן, במוקדם או במאוחר טראמפ יגיש תוכנית משל עצמו. זה יכול להיות אינטרס קיומי שלו. במקרה כזה, הוא באופן טבעי יצפה לתמיכה ישראלית. כל הסתייגות עלולה להיתפס ככפיות טובה.

מכאן הסיכוי. מכאן הסיכון. מתבקשת הבנה מדינית עם ארה"ב, לא לפני שישראל על פי דוגמת טראמפ, באקט אדנותי משלים משלה תחיל את החוק הישראלי על היישובים היהודיים ועל שטחים חיוניים נוספים.

הלקח המרכזי שנתניהו יכול ללמוד מטראמפ, כפי שלומדת אותו אמריקה: אם אתה עושה מעשה נכון, השמיים נטועים חזק במקומם. הם לא נופלים עליך כל כך מהר. תמיד ישנו יום חדש, נקודת מוצא חדשה, ואופק חדש לצעוד אליו.