"אי התירס"
רק בעומק עלילת הסרט, לא לפני הדקה ה-20 שלו, נשמע בו לראשונה קול אנוש. עד אז מדברים קולות הטבע ורחשי הסביבה, קריאות הציפורים הנודדות, פכפוך מי הנהר, קולו של משוט הסירה החותרת במעלה הנהר, שאון הענפים הנשברים, רעש הפטיש ההולם, המסור המנסר וגם קולות ירי ממרחקים.
ואז, בדקה ה־ 20 של הסרט, פונה הילדה, אחת מצמד הדמויות המרכזיות בסיפור (או ליתר דיוק, האין־סיפור של "אי התירס"), אל הסבא שלה בשאלה, והיא עושה זאת בשפה האבחזית. וזאת יש לדעת: אנחנו בלב נהר אנגורי, שמסמן את הגבול בין מדינת גאורגיה לבין המחוז הבדלני של אבחזיה, שטוען לעצמאות עוד משנת 1992 . הנהר הזה, כלומר נקודת הגבול הזאת, עוד ישוב וישחק תפקיד מרכזי בהמשכו של הסרט, ממש כמו השיח המתחלף בין שתי השפות של האזור - הגאורגית והאבחזית.
השחר מפציע. אדם מבוגר נראה חותר חרישית את דרכו במימי הנהר. עיניו בולשות אחר משהו נסתר. הנה, הוא גילה את מה שחיפש - אי קטנטן, עשוי אדמת סחף, שצמח בן לילה במרכזו של הנהר. הזקן מוליך את סירתו אל שולי האי הארעי, יורד אל האדמה, רוכן עליה, מריח אותה, ואף חופן בידיו קמצוץ מרגביה וטועם אותם. כן, אדמת הנהר הטרייה עברה את המבחן הקשה שהגבר מעמיד בפניה, והיא תהיה המקום שבו הוא יעשה את עונות האביב והקיץ הממשמשות לבוא. באדמת האי הזעיר הזה הוא יזרע כעת את התירס שלו. כשרק רעשי הסביבה לצדו, שב הזקן אל האי שמצא, מצויד בחומרי גלם וכלי עבודה.
קודם לזריעה הוא בונה את בקתת העץ שלו, והסרט מגויס כולו למעקב ערני ומדוקדק אחר תהליך כינונו של בית זמני זה. עם סיום עבודות הבנייה, מנחית הגבר על האי שלו גם את הדמות הנוספת שתלווה אותו לאורך עונת גידול התירס - נכדתו, לא יותר מבת 11 , האוחזת בבובת סמרטוטים, והיא שתשבור עוד מעט את מעטה השתיקה שנכפה על הסרט כולו. נכון הוא שעד לבואה של הילדה אין עוד דמויות אנושיות על האי, אך זו אינה התמונה המלאה. שכן בשולי האי, בצילומי הרקע, ניכרת ללא הרף תנועת בני אדם, ולמען האמת היא די מאיימת. אלה הם חיילים חמושים הנעים במימי הנהר כשהם בסירת מנוע מטרטרת, ומחפשים אחר משהו לא מוגדר. בהמשך יתברר שמדובר בחיילי משמר הגבול הגאורגי, התרים אחר מורד אבחזי שנמלט מחזקתם.
עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו – 'מעריב אונליין'
השחר מפציע. אדם מבוגר נראה חותר חרישית את דרכו במימי הנהר. עיניו בולשות אחר משהו נסתר. הנה, הוא גילה את מה שחיפש - אי קטנטן, עשוי אדמת סחף, שצמח בן לילה במרכזו של הנהר. הזקן מוליך את סירתו אל שולי האי הארעי, יורד אל האדמה, רוכן עליה, מריח אותה, ואף חופן בידיו קמצוץ מרגביה וטועם אותם. כן, אדמת הנהר הטרייה עברה את המבחן הקשה שהגבר מעמיד בפניה, והיא תהיה המקום שבו הוא יעשה את עונות האביב והקיץ הממשמשות לבוא. באדמת האי הזעיר הזה הוא יזרע כעת את התירס שלו. כשרק רעשי הסביבה לצדו, שב הזקן אל האי שמצא, מצויד בחומרי גלם וכלי עבודה.
קודם לזריעה הוא בונה את בקתת העץ שלו, והסרט מגויס כולו למעקב ערני ומדוקדק אחר תהליך כינונו של בית זמני זה. עם סיום עבודות הבנייה, מנחית הגבר על האי שלו גם את הדמות הנוספת שתלווה אותו לאורך עונת גידול התירס - נכדתו, לא יותר מבת 11 , האוחזת בבובת סמרטוטים, והיא שתשבור עוד מעט את מעטה השתיקה שנכפה על הסרט כולו. נכון הוא שעד לבואה של הילדה אין עוד דמויות אנושיות על האי, אך זו אינה התמונה המלאה. שכן בשולי האי, בצילומי הרקע, ניכרת ללא הרף תנועת בני אדם, ולמען האמת היא די מאיימת. אלה הם חיילים חמושים הנעים במימי הנהר כשהם בסירת מנוע מטרטרת, ומחפשים אחר משהו לא מוגדר. בהמשך יתברר שמדובר בחיילי משמר הגבול הגאורגי, התרים אחר מורד אבחזי שנמלט מחזקתם.
בינתיים גם הטבע עושה את שלו. הזרעים נובטים, קלחי התירס פורצים מבטן האדמה, ועוד רגע יתחילו הסב ונכדתו במלאכת קציר התירס, שתנובתו תבטיח להם קיום נאות בחודשי הסתיו והחורף העומדים בפתח. הטבע עושה אתשלו גם במובנים נוספים, שהרי הזמן חולף- עובר במהירות, והנכדה גם היא צומחת. ילדה מתבגרת עם בובת סמרטוטים בידה, מול חבורה של חיילים מורעבים המפטרלים ברקע העלילה, מבטיחה בעיקר צמיחתן של דאגות קשות אצל סבה, הטורח להסתיר את נכדתו מעיניהם הזוללות של הזכרים החגים מסביב לאי.
מבלי להידרש לספוילרים מיותרים, העלולים לגלות לקורא פרטים חסויים מתוך סיפור הסרט, אפשר לומר שהרבה יותר ממה שמסופר לעיל, אין בעלילה, ו"אי התירס" נסמך אם כך לא על תפניות ותגליות דרמטיות, אלא על אדוות סיפור חרישיות, יכולת התבוננות של במאי, עיניים ערניות של צלם, והמון המון תרומה קריאטיבית מכיוון פסקול הסרט. בנקודה זו, לצד קולות הטבע הממלאים את הסאונד, מוסיפה גם המוזיקה המקורית תרומה מכרעת לגיבוש האווירה.
וכך קורה שגם אנחנו, בישראל, הופכים לשותפים ביצירת סרט יפה זה. יוסף ברדנשווילי, מלחין יליד גאורגיה, שלפני שני עשורים היגר מטביליסי לתל אביב (ומאז הספיק לחבר מוזיקה לסרטים מקומיים כמו "חתונה מאוחרת", "הכל מתחיל מהים", "ברקיע החמישי"), טווה עבור "אי התירס" צלילים זורמים המשתלבים בקולות הטבע הגועש מסביב, וכמו תפקידו של הקונטרבס ברביעיית ג'אז, גם הם משכילים לאזן מאחורי הקלעים בין מרכיבי המצלול המוזיקלי.
מבלי להידרש לספוילרים מיותרים, העלולים לגלות לקורא פרטים חסויים מתוך סיפור הסרט, אפשר לומר שהרבה יותר ממה שמסופר לעיל, אין בעלילה, ו"אי התירס" נסמך אם כך לא על תפניות ותגליות דרמטיות, אלא על אדוות סיפור חרישיות, יכולת התבוננות של במאי, עיניים ערניות של צלם, והמון המון תרומה קריאטיבית מכיוון פסקול הסרט. בנקודה זו, לצד קולות הטבע הממלאים את הסאונד, מוסיפה גם המוזיקה המקורית תרומה מכרעת לגיבוש האווירה.
וכך קורה שגם אנחנו, בישראל, הופכים לשותפים ביצירת סרט יפה זה. יוסף ברדנשווילי, מלחין יליד גאורגיה, שלפני שני עשורים היגר מטביליסי לתל אביב (ומאז הספיק לחבר מוזיקה לסרטים מקומיים כמו "חתונה מאוחרת", "הכל מתחיל מהים", "ברקיע החמישי"), טווה עבור "אי התירס" צלילים זורמים המשתלבים בקולות הטבע הגועש מסביב, וכמו תפקידו של הקונטרבס ברביעיית ג'אז, גם הם משכילים לאזן מאחורי הקלעים בין מרכיבי המצלול המוזיקלי.
אפשר לחוש לאורך הסרט כולו בהדים ובהשפעות החזותיות של "האי העירום", שקאנטו שינדו היפני עשה לפני למעלה מיובל שנים - סרט שנותר עד היום כדוגמה צלולה לשילובו של הטבע בתוך עלילה שאיננה דוקומנטרית.
גאורגי אובאשווילי, שזה לו סרטו הארוך השני כבמאי ותסריטאי, בונה את "אי התירס" באיטיות ובסבלנות מעוררות השתאות. לצדו יש לציין לטובה את עבודתו המרשימה של ההונגרי הוותיק אלמר רגאלאי, שהעדיף להסתייע פה במצלמת פילם 35 מ"מ מסורתית, ולא לסמוך על פלאות הצילום הדיגיטלי.
אליאס סלמן הטורקי, בדרך כלל שחקן קומדיות, הוא שמגלם כאן את מגדל התירס הקשיש.
מבט נוסף: קולנוע אירופי משוחזר
עדות מומחה: "ברברה הייתה אחת הבחורות היפות ביותר שראיתי בחיי. היה לה שיער בלונדיני כהה, כמעט חום. היו לה פנים סגלגלים, ריסים ארוכים, סבוכים, אף סולד זעיר וגוף תמיר, שרירי. התעלסנו שוב ושוב". כך מתאר רומן פולנסקי באוטוביוגרפיה שלו את יתרונותיה הבולטים למרחקים של אשתו הראשונה ברברה לאס, המוכרת בדברי הימים של הקולנוע גם בשם נעוריה, ברברה קוויאטקובסקה.
אליאס סלמן הטורקי, בדרך כלל שחקן קומדיות, הוא שמגלם כאן את מגדל התירס הקשיש.
מבט נוסף: קולנוע אירופי משוחזר
עדות מומחה: "ברברה הייתה אחת הבחורות היפות ביותר שראיתי בחיי. היה לה שיער בלונדיני כהה, כמעט חום. היו לה פנים סגלגלים, ריסים ארוכים, סבוכים, אף סולד זעיר וגוף תמיר, שרירי. התעלסנו שוב ושוב". כך מתאר רומן פולנסקי באוטוביוגרפיה שלו את יתרונותיה הבולטים למרחקים של אשתו הראשונה ברברה לאס, המוכרת בדברי הימים של הקולנוע גם בשם נעוריה, ברברה קוויאטקובסקה.
כשהייתה אך בת 17 , ומדובר בשנת 1959, זכתה ברברה של פולנסקי בתחרות יופי במולדתה פולין, והפרס שהוענק לה היה פשוט ביותר - תפקיד ראשי ב"אווה רוצה לישון", קומדיה שעם השנים התבססה כקלאסיקה פילמאית, וזאת בשל ההקשרים הסוריאליסטיים שדבקו בה. אמש פתחה קומדיה זו את "מבט נוסף: קולנוע אירופי משוחזר", שהוא מחזור הקרנות (בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים) של תריסר סרטים נושנים, שהנגטיבים
המתפוררים שלהם שופצו, והמראה הכללי שלהם שופר לטובת הדורות הבאים.
סצינת הפתיחה ובה נראה שוטר במדים משחק קלאס במשרדו, יש בה כדי להתוות את מסלול ההתקדמות של האגדה האורבנית המטורללת בסרט זה. הגיבורה היא אווה, נערה כפרית שמגיעה לעיר הגדולה, וכל רכושה ארוז
במזוודת יד קטנה. אווה התקבלה ללימודים במכללה, אך היא התעכבה בדרכה אל הכרך, ולכן מצאה את דלתות המעון לבנות לומדות נעולות עד ליום המחרת. מה לעשות, תוהה בת הכפר הילדותית, על מנת למצוא לעצמה מקום לינה ללילה הראשון בלי אמא.
ובכן, יש כמה מתנדבים, כולם גברים, המוכנים לפרוש עליה חסותם. אחד מהם הוא חניך בסמינריון לפושעים צעירים שמאורגן על ידי אנשי העולם התחתון. אחרים משתייכים לתחנת המשטרה האזורית, שמתפקדת כמו גן ילדים,
ויש גם מפעילי תיאטרון בובות, השואפים אף הם לארח את אווה התמה. במקביל לשוטטות הלילית של הנערה, מתחוללת דרמה סוערת בתחנת המשטרה, כאשר המפקח על משטרת המחוז, גמד אלא מה, עורך עליה פשיטת ביקורת, שתוצאותיה עלולות לקבוע את מר גורלם של השוטרים הטמבלים.
מובן כי במרוצת 57 השנים שחלפו מאז הפקת "אווה רוצה לישון", איבדו רבות מהבדיחות בו את חדותן, אך הסיטואציה האבסורדית הבסיסית שרקח הבמאי טדיאוש חמיילסקי, עובדת גם היום. תהליך השחזור והשיפוץ שעבר על הנגטיב היטיב עם הלוק של הסרט, המרבה להצדיע לעקרונות האסתטיים שנפוצו בעידן הפילם נואר. סצינת הסיום המשלבת רפלקסיביות עם מבע פוסט־ מודרניסטי, מקדימה בכמה שנים טובות את יצירות המופת הגדולות של הקולנוע האירופי - "שמונה וחצי" של פליני ו"פרסונה" של ברגמן, שלרגע נראה כי העתיקו את החידושים התיאורטיים מהקומדיה הזאת.
בין תריסר הסרטים המשופצים המגיעים כעת לארץ בסיוע האיחוד האירופי ניתן למצוא את המלודרמה "רחוב ראשי" של בארדם הספרדי, "הכלבה" ספוג הריאליזם של רנואר הצרפתי, הסאטירה "המכונה הקוטלת אנשים רעים" שהכין רוסליני האיטלקי, סרט המחאה הפוליטית "כל בני ארצי" של וויטר יאסני הצ'כי, "לב הזכוכית" של הגרמני הצעיר ורנר הרצוג, וכן סרטים אילמים מרומניה ואוסטריה.
סרט חשוב נוסף הוא "קורבן" ( 1961) של הבמאי הבריטי בזיל דירדן, שטלטל בראשית שנות ה־ 60 את דעת הקהל בממלכה המאוחדת ובארצות הברית. זהו סרט מתח העוקב אחר כנופיית סחטנים שפועלת בעיקר בסיטי של לונדון, ומטילה מורא על בני קהילת הגייז. פרסומו הרב של "קורבן" בא לו מהעובדה שהוא היה חלוץ הסרטים דוברי האנגלית שבו נאמרה בקול רם המילה האסורה "הומוסקסואל", וכן הובא בו לדיון המושג "קוויר", שהיה לא מוכר אז לציבור הרחב. בארצות הברית השמרנית הסרט מיד נאסר להפצה מסחרית, ואילו באנגליה הוא שימש כמנוע חברתי שחולל ויכוח ציבורי ער שבסופו בוטל החוק שהגדיר יחסים חד־מיניים כפשע.
"קורבן" שומר עד היום על רעננותו, בעיקר בזכות משחקו המוקפד והמחושב של דירק בוגרד, מגדולי שחקני הקולנוע בבריטניה, ובזכות תנועות המצלמה הרכות ועבודתו האלגנטית של אוטו הלר, גם הוא מגדולי הדור.