כ"ח אדר, תשע"ז | 26.03.2017 | 23:47

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
הפזורה הבדואית מציגה: כך מייצרים שינוי בעזרת דו קיום אמיתי
יעקב בר-און
02/03/2015
מורות מתנדבות שמעבירות כל שיעור בעברית ובערבית, הפעלות ומשחקים בהפסקות, ושיחות פתוחות עם התלמידים על נושאים אקטואליים, כך מייצרים שינוי בדרום
 
 לא שקט בנגב. רהט עלתה לאחרונה לכותרות. הפגנות. מהומות. נאומי שטנה. רוחות רעות פלשו למגזר הבדואי ששנים רבות היה מופת לשיתוף פעולה עם המדינה ואף ספג אבדות במערכות ישראל.

בעקבות מותו של תושב העיר, שנורה למוות בעת פשיטה של המשטרה לתפיסת סוחרי סמים, פרצו ברהט עימותים אלימים והבעירו את השטח. במהלך המהומות נהרג תושב נוסף. השבוע כבר דווח כי עיריית רהט מתכוונת להתלונן נגד המשטרה לפני היועץ המשפטי לממשלה, וכן לעודד תושבים לתבוע על נזק שנגרם לרכושם במהלך ההפגנות האלימות בעיר.

אבל הרחק מהכותרות קיימת מציאות שונה לגמרי, המטפחת תקווה לעתיד טוב יותר ולהמשך דו־ הקיום בדרום. אנחנו פוגשים אותה ביישוב הבדואי לקיה, צפונית לבאר שבע. שם, בעוד שעדיין לא נסלל כביש לבית הספר החדש "אל־מעראג'" בפאתי היישוב, כבר יש גשר בין הלבבות.
 
דוגמה לכך אנחנו מוצאים בכיתה ד' 1. שיעור עברית. על הפרק: לימוד המספרים בעברית, זכר ונקבה. המורה בילאל גנאים, מסכנין, משגיח מהצד. את השיעור מעבירות יחדיו, בעברית ובערבית, עדן אשכנזי וסאנא א־סאנע, שתי מדריכות מתנדבות בנות 18, שכל אחת מהן כותבת את המספרים על הלוח בשפתה. התנהגות התלמידים, אגב, למופת.
 
מנהל בית הספר, מאג'ד אל־אסד, תושב לקיה, מרוצה. הפרויקט שבו המדריכות נוטלות חלק מתיישב עם מסר האחווה שלו. "אני רואה את בית הספר שלנו לא רק ככזה שאמור לשרת את האוכלוסייה המקומית ותו לא, אלא אני מצפה שיהיה חלק בלתי נפרד ממה שקורה בארץ ויכין את התלמידים לחיי החברה בכלל", הוא אומר. "לא די לנו שהתלמידים כאן יכירו רק את אחיהם, הבדואים, אלא גם את ה'אחר', כלומר החברה היהודית. זאת בלי סטיגמות ועם דינמיקה בין הצדדים".

 "כולנו משפחה אחת"

ההתרחשויות ברהט לא עברו בלי התייחסות בבית הספר בלקיה. המנהל אל־אסד דאג שבעיצומם של האירועים ייפתח יום הלימודים בכל הכיתות בשיחה על מה שהתלמידים שמעו בבית. "זה כדי שלא תהיה דיס־אינפורמציה", הוא מסביר.
 
אשכנזי וא־סאנע, וכמוהן שני זוגות נוספים של מדריכים, ממשיכות להדריך יחד בשיעורי עברית וחברה בכיתות א' עד ו'. זהו חלק ממיזם מבורך שחברו לו תנועת הצופים והארגון היהודי־ערבי "אג'יק מכון הנגב", העוסק בנושאים כמו כלכלה וחינוך ובמסגרתו משולבים צעירים בדואים בפרויקטים התנדבותיים ברחבי הנגב. "אם בדרך כלל יש מרחק בין התלמידים בבית הספר ובין יהודים, כאן אין מרחק כזה", אומרת יוסרא אבו סעד, הרכזת החברתית בבית הספר. "כולנו פה משפחה אחת".


 
בתום השיעור על המספרים אני משוחח עם שתי המדריכות. אשכנזי, בוגרת תיכון בליך ברמת גן, גדלה ברמת אפעל, בתם של עורכת דין ומנהל כספים. לדבריה, היא סוגרת מעגל משפחתי. גם אמה, יפעת, עשתה בגיל 19 שנת שירות במסגרת הצופים. אשכנזי הגיעה לנגב חדורת תחושת שליחות. בתשע שנותיה בצופים, כחניכה וכמדריכה, צברה ניסיון וביטחון. "הניסיון בהדרכה בתנועה עוזר לי כשאני מול התלמידים בכיתה", היא מציינת.
 
"זאת הפעם הראשונה שאני נפגשת עם אוכלוסייה ערבית", היא מספרת. "לא אגיד שלא היו סטריאוטיפים בהתייחסות שלי לנושא. לא חשבתי עליהם דברים רעים, אבל לא הכרתי. סאנא לא רק שמדריכה איתי, אלא גם הפכה לחברה שלי.
 
"בואו למדבר!" מוסיפה אשכנזי כמסר לבני גילה. "יהיה לכם כיף ותוכלו לעשות משהו משמעותי".
 
הן מתמרנות בין בית הספר בלקיה ובין בית הספר היסודי "אפיק", בשכונה י"א בבאר שבע. מדי שבוע הן מעבירות גם שעה בבית הספר התיכון בחורה שבפזורה הבדואית. "מכל העניין הצלחתי גם ללמוד קצת ערבית, בנוסף לשיעור בערבית שאני משתתפת בו בקומונה של הצופים בבאר שבע", מעידה אשכנזי.
 
א־סאנע מתגוררת בלקיה ובקרוב תתחיל את לימודיה באוניברסיטה. אביה עובד בבניין. יש לה שלושה אחים ואחות. "כשקראו לי לפרויקט הזה, לאחר שסיימתי י"ב, זה היה קצת מפחיד בשבילי", היא מודה.  

מדוע?
"כי לא ידעתי איך יקבלו אותנו. מהר מאוד הבנו שלא צריך לפחוד. בכל בית ספר קיבלו אותנו טוב מאוד".

ממה חששת?
"חשבתי שבבית הספר היהודי לא יקבלו אותי כמו שצריך, אולי בגלל שאני מהמגזר. אולי בגלל הלבוש. אולי בגלל השפה. ההשתתפות שלי בפרויקט שינתה את החשיבה שלי בנושא. עם הפרויקט אני שולטת יותר בעברית. יש לי יותר ביטחון. כשאני באה לבאר שבע, אני כבר לא מרגישה זרה".

בלי דיסטנס
 
לדברי המנהל אל־אסד, פעילות המדריכים המתנדבים בבית ספרו אינה מצטמצמת לשיעורים האמורים. "בהפסקות הם מצטרפים לצוות של בית הספר להפעלות של התלמידים, כולל משחקים שונים", הוא מספר. "אם התלמידים לא קולטים משהו בשיעור, הם יכולים לשאול בהפסקה בלי דיסטנס".

קיימות הפרות משמעת?
"אין דבר כזה אצלנו. כשאני שומע תלמיד כיתה א' אומר למדריכה 'להתראות!', זה מראה על קשר שנוצר ביניהם ובגיל כל כך צעיר. עדיף ככה משיראו ב'אל־ג'זירה' איך יהודים הורסים בתים. כאן הם יכולים להכיר את הצד השני של המטבע".
 
"המדריכים האלה עושים עבודה נהדרת", מעיד בהתלהבות המורה בילאל גנאים, הלומד לתואר שני במרכז האקדמי באור יהודה. "תמורת המלגה שקיבלתי התחייבתי ב־60 שנות הוראה במסגרת 'אג'יק'. המדריכים האלה מפתיעים אותי כל פעם מחדש. כך יוצרים דו־קיום".
 
"מפרויקטים כאלה צומחים מנהיגים שמחוללים שינוי", סבור טייטל, איש תנועת הצופים. "אנחנו מקווים שדרך מדריכים כמו עדן וסאנא יתקדם המפגש היהודי והערבי בארץ. יש כאן התחלה של איזשהו תהליך".
print gohome
print
--%>