חמץ לי: בואו נודה באמת, פסח איננו חגיגה קולינרית

החג מלא במוקשים אכילים שהרוב המוחלט והקונפורמיסטי טוען שהם אינם רק מזינים אלא גם טעימים. כמובן שמדובר בשקר מוחלט. לא יכול להיות שמי שאכל לראשונה גפילטע פיש אמר לעצמו: ״הו! סוף־סוף מצאתי את הקציצה שעליה אוכל לחיות כל החיים תוך ויתור על שאר המזונות שמציע העולם״. אמא שלי היא מאלה, גם אחותי הגדולה. שתיהן הפכו למיעוט נרדף במשפחה הגרעינית שלנו בעקבות העדפותיהן הברורות לאוכל פולני אפור ורוטט. ניסיון הקישוט בגזר, ״להכניס צבע למנה״, הוא תעלול שמישהו צריך לתת עליו את הדין, ואף על פי כן צריך לתת פרס מכובד למי שהצליח להכניס את המאכל הזה למיינסטרים החגיגי בכזו עוצמה. מדובר באדם שיכול היה למכור קרח לאסקימוסים, חול לאמירויות ומצות לבני ישראל.
 

חרוסת: נכון, מספר המתכונים לרסק הזה כמעט זהה למספר האנשים שאוכלים אותו, אבל בשורה האחרונה מדובר בתפוחים שמעורבבים עם שלל מרכיבים שגורעים מטעמו. אגוזים: כמה אגוזים כבר אפשר לאכול? העם היהודי (כמו גם הגיאורגי) כבר הוכיח שהיצירתיות האגוזית היא אינסופית. שברנו כבר את השיא בהמצאת מנות המכילות את הגרעינים, אפשר לחדול?
 

מצה: אם אי אפשר לנגב איתה את הרוטב של הדגים - מה היא שווה?
 

חזרת: לי אישית אין מילה רעה עליה, אבל אני מבינה איך אנשים לא מתחברים. גם כאן יש עניין של מידתיות, דרור מסוגל לאכול חזרת על פרוסה עם שוקולד. מצד שני, לא מדובר באנין הטעם הגדול ביותר שתמצאו בסביבה.

כרפס: מוגבל ממילא לליל הסדר, אבל מישהו צריך לדבר על התרמית הזאת. לא סומכת על מאכלים שמאמצים לעצמם שמות אחרים כדי להסוות את העובדה שהם סלרי. בכלל, החג הזה לא חוסך בתרגילים פסיכולוגיים על המוח שלנו. בגלל האיסור על חמץ אני מוצאת את עצמי, כמו רבים אחרים, חושבת על חמץ הרבה מעבר למקובל. ממילא אני חושבת על אוכל יותר מדי, אבל זו כבר גרגרנות אישית שלי. אני לא זוכרת מתי אוכל הפך להיות כזה עניין גדול בחיים שלי. אחרי הצבא גיליתי את המסעדות שיש למדינה הזאת להציע והתאהבתי ברעיון שאחרים מבשלים לי אוכל טוב. אם כבר לבזבז כסף כמו נהנתנית, עדיף שיהיה על אוכל טוב וטיולים, לא ככה?
 

בהיעדר יצר בשלני, הפתיעה אותי מידת ההנאה שלי ממציאת מתכון מוצלח במיוחד, וכך האוכל נכנס לחיי בסערה. כיאה להתמכרות, ברגע שאתה מכיר אוכל טוב אתה מתקשה להיפרד ממנו, גם אם זה לתקופה של שבוע באפריל. בשם הכשרות אני מכירה מישהו שחי על אורז ועדשים כל השבוע, וזה כבר עובר את גבול הטעם הטוב בעיני. אפילו במקרה הזה מדובר באיש שצריך קצת לרמות כדי לאכול משהו סביר בימי החג. אני לא בטוחה שהמנהגים של העדה שלו זורמים עם קטניות, אבל אנחנו הרי לא מבית שמאי.

שבוע בלי חמץ גורם לך להעריך את מקומו של החמץ בחייך ואפילו לעשות חשבון נפש - אולי באמת כדאי להפחית. רגע לפני פתיחת עונת הספינג׳ים (אני עדיין פתוחה להצעות, למקרה שלא הבהרתי את עצמי), הנה מילה של רצינות. בחגים, במיוחד הארוכים שבהם, כל אחד מאמץ לעצמו את הרב שלו ואת המנהגים שנראים לו. יש כאלה שלא מוכנים לגעת בלחם (עם השרימפס שלהם), כאלה שקונים אספקת מצות עד לפסח הבא בגלל חיבתם הרבה לדיקט, כאלה שלא מבינים מה הסיפור הגדול בהגבלת מזון, ויש את אלה שמאבדים את זה לחלוטין.

בשם ההחמרה התפתחה תרבות כשרויות הזויה, שכל קשר בינה לבין יהדות מקרי בהחלט. מי הראשון שהחליט שזה לגיטימי להכשיר סבון כלים לפסח (שלא לדבר על הגדרת ה״פרווה״)? למה, לכל הרוחות, צלחות חדפעמיות צריכות את חותמת הכשרות המיוחדת? ויותר מכל: למה במקרים רבים הכשרויות האלה מהוות הכשרה לייקור המחיה?
 

אני האחרונה שאצא נגד רבנים. אני לא יכולה להתווכח עם טיעונים שאני לא מבינה, ואני לא מכירה רב מחמיר בעולם שאצליח לשכנע אותו שההלכות שהוא מפרסם רק מרעות עם הקהל שלו. המחאה החברתית, במקרה הזה, צריכה להגיע ממגזר שאין לו שום עניין לצאת למחאה בנושא הזה. סתם נקודה למחשבה שלא נעשה איתה דבר ונתעצבן ממנה שוב בפסח הבא.
 

לא אשקר, פסח, היה נחמד אבל מזל שנגמרת. הנה מגיעה עוד ארוחת חג, כשהפעם אוכל לחשב את 24 השעות הקרובות לאחור עד שאתאחד עם הפחמימות האהובות עלי ואחזור לדרך הרגילה שבה אני נוהגת להשמין.