אלתרמן היום: האם הוא באמת היה תומך בפתרון שתי המדינות?

מה אלתרמן היה אומר על פתרון שתי המדינות? השאלה הזו מציקה לחברה הישראלית. אלתרמן, מנהיג תנועת האינטלקטואלים למען ארץ ישראל השלמה, הלך לעולמו, אבל כולם מנסים בלי הרף לחנך אותו לאחר מותו. מכל עבר אני נתקל בטענות שהיום אלתרמן היה חושב אחרת.

בימים אלה הופיע ספר של פרופ' זיוה שמיר, שאני אוהב, על יצירות א.ב. יהושע, עמוס עוז וחיים באר. שמו: ״סיפור לא פשוט״. קראתי בהנאה וגם החלפתי מיילים עם זיוה בזמן הקריאה. פתאום הגעתי לנקודה (עמוד 54) שבה זיוה שמיר אומרת שאם אלתרמן היה חי היום הוא היה אולי מעדיף את שלמות העם על שלמות הארץ. לא שוכנעתי. אלתרמן ידע טוב מאוד מה הוא אמר.

לאחר מלחמת ששת הימים פרסם אלתרמן מאמר מתוך נפשו פנימה: ״מול מציאות שאין לה אח״. מאז ועד מותו, ב-1970, עמד בראש תנועת אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה. הוא פרסם עשרות מאמרים ובהם ענה לכל הטענות שאנו שומעים עד היום: שטחים כבושים, ויתורים למען שלום, דמוגרפיה, זכויות אדם, מדינה פלסטינית.

בין היתר הוא כתב על המתנגדים לארץ ישראל השלמה: ״האיוולת יוצאת בלבוש של חוכמה, והחוכמה נראית כאיוולת, וניסוחים של דמדום מכונים פיכחון״. וגם: ״משהו סמוי וסומא, פרוע וחשוך, מרחף ומתלבט בין הכתלים, כמין ברייה שחושי ההתמצאות ניטלו ממנה, התגלמות של סילוק תחושת הקיום והכיוון של עם שלם, אשר קרני מישוש סמויות שלו, שהוליכו אותו עד כה לאורך מאות בשנים, בין בחושך ובין באור, נתנוונו״.

לאחרונה הופיעה גם ביוגרפיה של אלתרמן שכתב פרופ' דן לאור, ביוגרפיה מרתקת ומפורטת ונשענת על עובדות, חוץ מרגע אחד: כשפרופ' לאור כותב על השיר האחרון של אלתרמן, שיר שבו אלתרמן אומר שהשטן כבר לא יודע מה לעשות כדי להשמיד את העם הזה, ואז עולה במוחו מזימה איומה: לטעת במוח עם ישראל את הרעיון שהצדק לא איתו.

פתאום מופיעה בביוגרפיה שורה שלא נסמכת על כלום: ״לאחר שהשלים את כתיבת השיר, עיין בו אלתרמן מחדש, ולפתע נחרד ממה שהוא עצמו כתב. הוא נטל את הנייר שעליו נכתב השיר, קיפל אותו בזהירות ודחף אותו אל תוך מגירת השולחן״ (עמוד 756). דיברתי ארוכות עם פרופ' לאור על ספרו המצוין, וגם תמהתי על ההמצאה הספרותית הזו.

חיים גורי הוא האחרון שחי מבין חותמי הכרוז. גם הוא חושב שאלתרמן היה נסוג מתמיכתו בארץ ישראל השלמה. אני לא מסכים, ודיברתי איתו על כך.

בימים שיעקב אורלנד ומשה שמיר היו בחיים, שניהם מחותמי הכרוז למען ארץ ישראל השלמה, שוחחתי איתם. אורלנד, האיש היפה הזה, אמר לי, מביט בעיני: ״אני מעולם לא חזרתי בי״.

עם משה שמיר היו לי קשרים הדוקים ממש. הוא המשיך ללחום עד יומו האחרון נגד מזימת השטן לטעת בנו הרגשה שהצדק לא איתנו. לא התקפל, ועמד כמגדלור מול גלי ההתקפות נגדו. זו עוד הוכחה שגם אלתרמן לא היה נסוג מדבריו.