לרגע, כשמסכי הטלוויזיה נצבעו באדום, קיבלנו כולנו תזכורת לא נעימה לקיץ האחרון. אבל אפשר להשמיע צפירת הרגעה. גם בתקרית הזאת הוכיח חמאס שפניו אינם לחידוש העימות ושהוא ישמח להסדר הפסקת אש ארוך טווח. בממשלה החדשה ועמוסת התארים לא מסתמן כרגע מישהו שייענה לאתגר ויעניק לדרום שנים של שקט.
זה היה הגראד הראשון שנורה לעברנו מאז מבצע צוק איתן והרקטה הרביעית שנפלה בישראל בתשעת החודשים האחרונים. הדרום לא נהנה משקט יחסי שכזה כבר 14 שנה. לא עופרת יצוקה ולא עמוד ענן הביאו אחריהם רגיעה שכזאת. ברור שישראל אינה אמורה להסכים להבליג גם על ירי של רקטה אחת, אבל גם לא צריך להפוך כל רקטה לאיום שמערער את יסודות קיומנו. טוב עשה שר הביטחון כשבחר בתגובה מדודה שמנעה הסלמה שאף צד לא מעוניין בה.
מן הצד השני, חמאס שוב יצא מגדרו לאותת ולהוכיח שהירי נוגד את דעתו ושהוא פועל אקטיבית למנוע ירי נוסף. האנשים האחראים לירי נעצרו והארגון חידש את הסיורים מצדה המערבי של גדר הגבול, שמטרתם מניעת תקריות ירי נוספות. אין לחמאס היכולת להבטיח שאף רקטה לא תעוף מעזה לכיוון ישראל, אבל בהחלט יש לו יכולת לדאוג שהדרום יהיה שקט כפי שהיה בתשעת החודשים האחרונים. כמעט שנה אחרי צוק איתן, מאזן ההגירה ביישובי העוטף הפך שוב חיובי. אנשים ממשיכים לרכוש ולמלא את ההרחבות בקיבוצים ובמושבים שסביב עזה ומצביעים אופטימיות ברגליים.
זה שנים ארוכות שישראל לא מצליחה לשבור את מעגל הקסמים של ירי רקטה־תגובה־תגובת נגד. ממשלות ישראל צוללות מסורתית עמוק אל תוך המיקרו־טקטיקה ומתקשות לקבל החלטות אסטרטגיות, גם כשההזדמנות מתייצבת לנגד עיניהן. והזדמנות כזאת נקרתה עכשיו.
חמאס נמצא בנקודת שפל ובתחושת מצור. הוא הריבונות הראשונה והאחרונה של תנועת האחים המוסלמים במזרח התיכון והוא נחוש לשמר אותה. מדרום מפרק הצבא המצרי בזו אחר זו את מאות מנהרות ההברחה שנחפרו מתחת לציר פילדלפי. הוא מסיר באופן שיטתי כל מבנה ברצועה של כק"מ מדרום לגבול עם עזה והורס כמעט לחלוטין את הצד המצרי של רפיח. הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי לא נרתע גם מהרס מסגדים באזור הזה.
כל משפחה שביתה נהרס מקבלת פיצוי צנוע שיאפשר לה לשכור בית במקום אחר. משפחה שמביתה יצאה מנהרה מסולקת ממנו ללא כל פיצוי. לראשונה זה למעלה מעשור מנותק קו החיים והאספקה של רצועת עזה, והיא תלויה כמעט לחלוטין במאות המשאיות המביאות כל יום אספקה מישראל. המצרים נעתרו השבוע ופתחו את מעבר רפיח ליומיים, אבל אפשרו לפחות מ־200 פלסטינים לצאת מהרצועה. זה רק המחיש לחמאס עד כמה הם במצור.
המצוקה בתוך הרצועה קשה ומעידים עליה הצעירים שמדי יום ביומו חוצים את גדר הגבול לישראל. חלקם מקווים למצוא עבודה, חלקם חולמים על שלוש ארוחות ביום שיקבלו בכלא הישראלי. לאחר שהבינו כי ישראל מחזירה את המסתננים הלא־חמושים לרצועה, החלו חלק מהם לשאת רימון בכיס, כדי להבטיח שיזכו למקלחת בכלא.
פרויקט לאומי
הזרוע הצבאית של חמאס ממשיכה להתחמש ולייצר רקטות. ההערכה היא שמאז צוק איתן הם הצליחו לצבור מחדש 5,000 רקטות בייצור עצמי, כמחצית מהכמות שאיתה נכנסו למערכה. הם גם משקמים את המנהרות וחופרים אותן מחדש, אבל נזהרים שלא לחצות את הגבול עם ישראל ולהסתכן בפעולה של צה"ל.
אנשי הזרוע הצבאית, מוחמד דף ומרוואן עיסא, היו רוצים לראות את חידוש האש נגד ישראל אבל הם מקבלים, בינתיים, את מרות הזרוע המדינית שמעדיפה לחפש מוצא בהסדר. חמאס משווע למוצא אל העולם ויסכים תמורתו להניח בצד את המאבק בישראל לשנים ארוכות. הם לא הפכו לחובבי ציון אבל הם פרגמטיים, ואם יינתן להם אופק של תקווה - ילכו להפסקת אש של עשור ואולי למעלה מזה.
ההצעה הזאת, שמקדמת גם קטאר, מקפלת בתוכה רק רווחים לישראל. היא תיתן לרצועה פרויקט לאומי בדמות נמל ימי שיעסיק אותם שנים רבות, ותיתן לחמאס משהו שהוא לא ירצה לסכן או לאבד. בסופו של דבר היא גם תשחרר את ישראל מהצורך ומהאחריות להמשיך להאכיל את עזה, ותשלים את מהלך ההתנתקות מהרצועה.
מחפשים מוצא. נמל עזה מופצץ במבצע "צוק איתן". צילום: רויטרס
האם חמאס ינצל את הזמן הזה כדי להמשיך להתחמש? בוודאות כן. אבל ישראל מעולם לא שאפה למנוע התחמשות של אויביה או הצליחה בכך. גם הדרישה שחמאס יכיר בישראל כתנאי לניהול מו"מ איתו - ילדותית ולא רלוונטית. ישראל ניהלה מו"מ להפסקת אש עם סוריה ומצרים ב־1949, ב־1967 וב־1974, מבלי שאף אחת מהמדינות האלה הכירה בישראל או הסכימה להפסיק להתחמש. אבל הרציונל שעמד מאחורי הסכמי שביתת הנשק היה לקנות לישראל שנות שקט וביטחון יחסי.
הציונות המסורתית שאפה תמיד לשלום, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסביבה עוינת, שלא מקבלת את קיומנו כאן - חיפשה דרכים לדחות ככל האפשר את המלחמה הבאה ולאפשר קיום ושגשוג בתנאים של שקט יחסי.
מדי פעם בפעם אני מבקר באנדרטה לנופלי מבצע "חץ שחור", אחת מפעולות התגמול הראשונות שביצעה ישראל ברצועת עזה. אז, לפני 60 שנה, כמו היום - הסכסוך הוא אותו סכסוך, ואני תוהה אם גם בנותי ונכדי יעסקו בסכסוך עם עזה. רוב הסיכויים שכן.
מיליון ו־800 אלף הפלסטינים שחיים בעזה לא יהיו כנראה שכנים טובים לישראל, לפחות לא בימי חיי. הם גם לא יהפכו לסינגפור של המזרח התיכון כפי ששורר פעם הנשיא לשעבר שמעון פרס. בתנאים האלה, ישראל נידונה להמשיך לנהל את הסכסוך מולם, ומההכרה שהסכסוך לא ייפתר, לדאוג למרב השקט והביטחון לאזרחיה.
"מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?", שאל משה דיין בהספדו לרועי רוטברג מנחל עוז שנרצח בידי עזתים ב־1956. "שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים שבהם ישבו הם ואבותיהם".
האינטרס הישראלי הוא שהשכנים האלה, עוינים ככל שיהיו, לא יישארו רעבים. עזה רעבה תתפרץ במהרה לעברנו. האינטרס הוא גם שיהיה להם איזשהו אופק של תקווה. נשיא המדינה ניסה לאותת השבוע, אבל קשה לזהות בממשלת נתניהו הרביעית מישהו שמסוגל לזהות את ההזדמנות ולנצל אותה. אם הדאגה של שריה לתושבי הדרום אמיתית ואיננה רק מס שפתיים - הממשלה הזאת צריכה להכיר בהזדמנות שנוצרה וללכת למהלך שיסדיר את יחסינו עם עזה לפחות לשנים הבאות.