1. התחלה
המדינה הראשונה שהייתה לי, ושגנבו לי מתחת לאף בלי שהרגשתי, הייתה מדינת הבן היחיד. זה קרה כשהייתי בן 3, אז אני לא ממש זוכר את המדינה הזאת, אבל רישומה כנראה מעולם לא עזב אותי: כי עד היום אני מרגיש כמו בן יחיד שהעולם אמור להתלהב מעצם קיומו, ולא מבין למה הוא לא עושה את זה בתדירות גבוהה מספיק (פעם שאלה אותי חברה שלמדה פסיכולוגיה: ״אתה יודע שיש לך תסביך משיח, נכון?״, אמרתי לה, ״למה תסביך?״).
אבל במבט לאחור, נראה לי שזו הייתה הגניבה הסבירה מכולן. מי לא נולד בן יחיד, ולו לרגע? מי איננו משיח אמת בלידתו, התקווה של הוריו, או לפחות התקווה של עצמו? ומי לא נהפך בחלוף השנים - ותאמינו לי, זה נראה כמו עשר דקות - למשיח שקר?
יאללה, אמרתי לעצמי, תתגבר. ומיד הקמתי את המדינה הבאה שלי:
2. מדינת האהבה
שגם אותה גנבו לי, בעורמה רבה, וזה לקח אולי 30 שנה עד שהבנתי שאני הוא שגונב אותה לעצמי, וברגע שהבנתי את זה - נעלמה המדינה הזאת, לנצח. כמו ההודעות הללו מ״משימה בלתי אפשרית״, שמשמידות את עצמן ברגע ששומעים אותן. כי אם יש משהו שיכול להרוס את האמונה שאדם אחד, ספציפי ומיוחד, מסוגל למלא את עולמך באושר תמידי - זו המודעות לעובדה שאתה בעצמך מינית אותו לתפקיד.
אלוהים יודע איפה החבאתי את הגניבה הזאת. לא מוצא אותה, לא משנה כמה אני מחפש. או שאולי אני לא מחפש מספיק טוב, כי אהבה היא הבטחה, ומי רוצה למצוא הבטחה שסופה להיות מופרת? אז המצאתי את המדינה הבאה, מיד:
3. מדינת האמנות
שזאת חתיכת מדינה שקשה לגנוב.
וכל פעם נדמה לך שהיא לא תחזור לעולם, שהיא אבדה לנצח וכל מה שנשאר אחריה זה טיפה ניסיון והרבה זריזות אצבעות, והנה היא צצה שוב: משומקום מגיע שיר יפה, או משפט יפה, או סתם כלום יפה, שלא מתאים לסביבה וזוהר בצבע חדש, ואתה אומר: הנה! הנה המדינה שלי, הנה!
ואז היא נגנבת: אותו סרט שהלהיב אותך, הופך להיות לא יותר מאשר מצבת זיכרון ליכולת שלך להתרגש מסרטים. אותו שיר שנדמה שנכתב בדיוק עליך, גורם לך בחילה קלה כאשר אתה נכנס לארקפה, או לארומה, ושומע אותו בביצוע כל כך אקוסטי שנדמה שהקליטו אותו על אי בודד, עם זמרת שהיא גם חמודה וגם סקסית וגם עם תואר במינהל עסקים. וכמה שהמדינה הזאת, מדינת האמנות, נראית נצחית - ככה קל לגנוב אותה. אז ויתרתי, ויסדתי את המדינה הבאה:
4. מדינת האמונה
שהתחילה כמעט בחשאי, כי מי רוצה להאמין בספר חוקים עתיק כאשר יש כל כך הרבה חיים מסביב, כל כך הרבה ספרים וסרטים ושירים, כל הרבה אפשרויות לאהוב, לטייל, ללמוד, להיות מופתע -
אבל כאשר שוב ושוב המדינות האחרות נגנבות לך מתחת לידיים, זו המדינה האחת שתמיד אפשר לחזור אליה. כי אמונה היא תמיד במה שאיננו נראה, במה שאתה עדיין לא מבין ולא יכול להוכיח - אבל מאמין בו בכל לבך. קשה מאוד לגנוב משהו שאיננו.
הבעיה היא, שמדינת האמונה תמיד נמצאת בשלבי הקמה. השנה שם תמיד 1947, עוד שנייה בן־גוריון מכריז ״אני מכריז״, אבל בינתיים זה עדיין מחתרות ומעפילים וירושלים נצורה. והיא תמיד זקוקה להקרבה אחת נוספת, לעוד מלחמה אחת שחייבים לנצח, לעוד פעם אחת אחרונה שעוצמים עיניים ואומרים, ״כן, זה יכול להיות!״.
זאת לא מדינה - זאת עיירה במערב הפרוע שעוד כמה שנים יהיו בה בר עם שיכורים, וכנסייה וחנות שיש בה הכל ושריף. אם רק תאמין שאפשר. אבל מה קורה כשאין לך כוח להאמין שוב ושוב ושוב?
או. בשביל הרגעים האלה, שנגמר בהם הכוח להתאמץ, עברתי לגור ב־
5. מדינת בלבול המוח
שכוללת ערים גדולות ובצורות, כמו עיר האינטרנט, ועיר הטלוויזיה, ועיר העיתונים, ועיר הפייסבוק, ועיר הרכילות, ועיר הסלבס, ועיר הגאדג׳טים - כל כך הרבה ערים עשירות ושופעות זיוני שכל, שאתה מתפלא שאף אחד לא גונב אותה - אבל עובדה, זאת המדינה הכי בלתי נגנבת בעולם. השנים עוברות, והיא רק מתחזקת, מתחדשת, לובשת פנים שונות ומשונות,
ואתה מתחנן שמישהו יגנוב אותה, או שלפחות יכבו בה את האורות מדי פעם, אבל זה לא יעזור. זאת מדינת כלא. כדי לברוח ממנה צריך משמעת עצמית, ונחישות של רוצח, וכפית לחפור בה מנהרה מתחת לגדר, כמו פעם בסרטי הבריחה מהנאצים (שתמיד היו מכניסים אותי למגננה: למה סטיב מקווין יכול לברוח מהנאצים, והמשפחה שלי לא?)
וגם, אם בורחים ממנה, מגיעים למדינה השכנה שלה, שהיא לא פחות מוזרה:
6. מדינת הזיכרון
שזה מה שנשאר מכל המדינות אחרי שגנבו אותן. וזו חתיכת מדינה ענקית, תשמעו, יש בה מקום לכל העולם פעמיים. וקל מאוד ללכת לאיבוד בה, כי אתה בטוח שאתה צועד בשביל ברור ובהיר, אבל נסה ללכת בשביל הזה יותר מכמה דקות - ופתאום אתה מגלה שהוא מוביל למקום שלא אמור להיות שם, או חזרה למקום שממנו יצאת, או שהוא פשוט נעלם אט־אט ואתה כבר לא בטוח איך להמשיך.
וכשגונבים לך את המדינה הזאת, זה מסוכן מאוד, כי אתה כבר לא יודע מי אתה; וכשגונבים לך את המדינה הזאת, זה נחמד מאוד כי אתה כבר לא יודע מי אתה; וכשגונבים לך את המדינה הזאת אתה מגיע, בלית ברירה, אל:
7. מדינת הכלום
שהיא המדינה שהכי התפלאתי שגנבו לי. כל פעם שהגעתי למדינה הזאת חשבתי שזהו, מכאן אי אפשר לצאת יותר, את המדינה הזאת אי אפשר לגנוב כי היא כלום, ואי אפשר לגנוב כלום. וכל מה שנשאר זה רק לשבת בשקט, ולא להיות, עד שכבר לא תדע יותר אפילו שאתה איננו.
אבל לא. גם את המדינה הזאת גנבו לי, יותר מפעם אחת. ומה שמפתיע זה שהגנבים הגיעו מ־
8. מדינת הכאב
שהיא המדינה היחידה שאתה לא מגיע אליה - היא באה אליך. ודי בהפתעה, יש לומר. ומחזירה אותך לחיים בבעיטה, בין שזה כאב שלך או כאב של אחרים, כאב נפשי או פיזי, ואתה אומר לעצמך - איזה חרא של מדינה! הייתי בהרבה מדינות, יש לי דרכון מלא חתימות, אבל בכזאת מדינה מחורבנת עוד לא הייתי, ואז אתה בורח אל:
ובי״ת, זו מדינה קטנה ביותר, כי היא רק בין לבין, והיא לא באמת ממשית,