1.
האישה השנייה הרימה את עיניה מהספר, והביטה דרך החלון. בעוד דקות מספר הם אמורים להיות כאן, הגבר והאישה הראשונה, יירדו מהרכבת (בפעם הקודמת פספסו את בנימינה והמשיכו לנסוע עד חיפה, והיא חיכתה להם בתחנה עד שחזרו עם הרכבת ההפוכה), והיא תחייך ותחבק את שניהם, את האישה בחום זהיר ואת הגבר באיפוק, ואז היא תוביל אותם לאוטו והם יסעו לבית הקטן שלה בפאתי בנימינה, ויעבירו שם את סוף השבוע, עד שבמוצאי שבת, בין עשר לאחת עשרה בלילה, הוא יגיד שצריך לזוז והיא תסיע אותם שוב לתחנת הרכבת, והם יעלו ושוב ייעלמו מחייה, והיא לא תהיה יותר ״האישה השנייה״ אלא מי שהיא כאשר היא לבד, שתחזור לביתה הקטן ותחכה לטלפון, או למייל, או לוואטסאפ, או לאס-אם-אס או לויבר, או לסקייפ, או למסר בפייסבוק, או למה שזה לא יהיה שיגיע ממנו, ולא משנה מה הוא יגיד, הסאבטקסט יהיה ״אני מצטער״, אף על פי שאמרה לו כבר אלף פעם שאין לו על מה להצטער ושזו בחירה שלה ושיפסיק עם זה כבר, אבל הוא לא יפסיק לעולם, היא יודעת, בייחוד מאז שאשתו הפכה לחלק מהסיפור ולא צריך יותר לשמור ממנה סודות.
2.
זה קרה לפני חצי שנה. גילו אצל אשתו סרטן מהסוג שאין מה לטפל בו, והוא היה רגע לפני לעזוב אותה או שככה זה היה נדמה, לך תדע, תמיד זה נראה כאילו הוא רגע לפני לעזוב אותה, גם עכשיו כשהכל היה גלוי וכשהיא עמדה למות והיה ברור שהוא יישאר איתה עד הסוף, זה עדיין נראה שהוא הולך לעזוב אותה בכל רגע נתון, מה שגרם לאישה השנייה לחשוב שהוא פשוט אדם כזה, אחד שרוצה לעזוב ולעולם לא יעזוב, או אחד שחשוב לו להראות שהוא רוצה לעזוב, אף על פי שלא יעשה זאת, והיא נזכרה איך הכל התחיל:
אותו ערב לפני עשר שנים בסטימצקי בדיוטי פרי, בנתב״ג. היא עמדה לסגור משמרת והוא שוטט לאטו עם ידיים בכיסים בין מדפי הספרים, מחכה לטיסה -שדה התעופה היה המקום האחרון בעולם שבו אנשים מבוגרים עדיין הסתובבו עם ידיים בכיסים, שבויים בזמן קפוא שהיה גם מעיק אבל גם מענג, כי לרגע אחד בחיים הממהרים הללו לא היה להם שום דבר לעשות, ושום דרך להעביר את הזמן חוץ מלהסתובב לאטם בין חנויות שבהן מוכרים לכאורה-בזול מוצרים שלא היו קונים בחיים, וגברים - אך ורק גברים, משום מה - היו מכניסים ידיים לכיסים אחרי כמה דקות של שוטטות, וזה היה עושה אותם לרגע שלווים לחלוטין, ולכן סקסיים, אם כי מפלצת הסמארטפונים הלכה ונגסה גם בגן העדן האחרון הזה, גם בהזדמנות האחרונה הזו לשוטט חסר מטרה ולהתבונן בעולם- ושם הוא עמד, מעביר אצבע על פני שורת ספרים, ובסוף בחר משהו של סטיבן קינג ולקח אותו לקופה, מעלעל וקורא מעט בדרך, שזה עוד דבר יוצא דופן שאנשים עשו בסטימצקי נתב״ג, היא שמה לב, הם קראו ספרים בעמידה, או תוך כדי המתנה לתורם, כאילו זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולם, לדעת מה קורה בספר, ומן הסתם זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולמו של מי שמחכה לטיסה שלו וצריך להרוג את הזמן. נעמד מולה עם הספר, והם התחילו לדבר עליו, ואז על ספרים בכלל, ואז עליה, ואז הוא שאל למה היא נראית כל כך עצובה, שאלה שבכל זמן אחר ומכל אדם אחר הייתה גורמת לה לסיים את השיחה מיד, אבל איכשהו, באותו רגע - ויכול להיות שהוא נהג באופן תדיר לשאול נשים בנות 40 לא נשואות את השאלה הזאת; ויכול להיות שהן תמיד נשברו וסיפרו לו את סיפור חייהן; ויכול להיות שלא, אבל הוא שאל והיא נשברה, ויצא שאמרה לו את האמת.