1.



האישה השנייה הרימה את עיניה מהספר, והביטה דרך החלון. בעוד דקות מספר הם אמורים להיות כאן, הגבר והאישה הראשונה, יירדו מהרכבת (בפעם הקודמת פספסו את בנימינה והמשיכו לנסוע עד חיפה, והיא חיכתה להם בתחנה עד שחזרו עם הרכבת ההפוכה), והיא תחייך ותחבק את שניהם, את האישה בחום זהיר ואת הגבר באיפוק, ואז היא תוביל אותם לאוטו והם יסעו לבית הקטן שלה בפאתי בנימינה, ויעבירו שם את סוף השבוע, עד שבמוצאי שבת, בין עשר לאחת עשרה בלילה, הוא יגיד שצריך לזוז והיא תסיע אותם שוב לתחנת הרכבת, והם יעלו ושוב ייעלמו מחייה, והיא לא תהיה יותר ״האישה השנייה״ אלא מי שהיא כאשר היא לבד, שתחזור לביתה הקטן ותחכה לטלפון, או למייל, או לוואטסאפ, או לאס-אם-אס או לויבר, או לסקייפ, או למסר בפייסבוק, או למה שזה לא יהיה שיגיע ממנו, ולא משנה מה הוא יגיד, הסאבטקסט יהיה ״אני מצטער״, אף על פי שאמרה לו כבר אלף פעם שאין לו על מה להצטער ושזו בחירה שלה ושיפסיק עם זה כבר, אבל הוא לא יפסיק לעולם, היא יודעת, בייחוד מאז שאשתו הפכה לחלק מהסיפור ולא צריך יותר לשמור ממנה סודות.



2.


זה קרה לפני חצי שנה. גילו אצל אשתו סרטן מהסוג שאין מה לטפל בו, והוא היה רגע לפני לעזוב אותה או שככה זה היה נדמה, לך תדע, תמיד זה נראה כאילו הוא רגע לפני לעזוב אותה, גם עכשיו כשהכל היה גלוי וכשהיא עמדה למות והיה ברור שהוא יישאר איתה עד הסוף, זה עדיין נראה שהוא הולך לעזוב אותה בכל רגע נתון, מה שגרם לאישה השנייה לחשוב שהוא פשוט אדם כזה, אחד שרוצה לעזוב ולעולם לא יעזוב, או אחד שחשוב לו להראות שהוא רוצה לעזוב, אף על פי שלא יעשה זאת, והיא נזכרה איך הכל התחיל:



אותו ערב לפני עשר שנים בסטימצקי בדיוטי פרי, בנתב״ג. היא עמדה לסגור משמרת והוא שוטט לאטו עם ידיים בכיסים בין מדפי הספרים, מחכה לטיסה -שדה התעופה היה המקום האחרון בעולם שבו אנשים מבוגרים עדיין הסתובבו עם ידיים בכיסים, שבויים בזמן קפוא שהיה גם מעיק אבל גם מענג, כי לרגע אחד בחיים הממהרים הללו לא היה להם שום דבר לעשות, ושום דרך להעביר את הזמן חוץ מלהסתובב לאטם בין חנויות שבהן מוכרים לכאורה-בזול מוצרים שלא היו קונים בחיים, וגברים - אך ורק גברים, משום מה - היו מכניסים ידיים לכיסים אחרי כמה דקות של שוטטות, וזה היה עושה אותם לרגע שלווים לחלוטין, ולכן סקסיים, אם כי מפלצת הסמארטפונים הלכה ונגסה גם בגן העדן האחרון הזה, גם בהזדמנות האחרונה הזו לשוטט חסר מטרה ולהתבונן בעולם- ושם הוא עמד, מעביר אצבע על פני שורת ספרים, ובסוף בחר משהו של סטיבן קינג ולקח אותו לקופה, מעלעל וקורא מעט בדרך, שזה עוד דבר יוצא דופן שאנשים עשו בסטימצקי נתב״ג, היא שמה לב, הם קראו ספרים בעמידה, או תוך כדי המתנה לתורם, כאילו זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולם, לדעת מה קורה בספר, ומן הסתם זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולמו של מי שמחכה לטיסה שלו וצריך להרוג את הזמן. נעמד מולה עם הספר, והם התחילו לדבר עליו, ואז על ספרים בכלל, ואז עליה, ואז הוא שאל למה היא נראית כל כך עצובה, שאלה שבכל זמן אחר ומכל אדם אחר הייתה גורמת לה לסיים את השיחה מיד, אבל איכשהו, באותו רגע - ויכול להיות שהוא נהג באופן תדיר לשאול נשים בנות 40 לא נשואות את השאלה הזאת; ויכול להיות שהן תמיד נשברו וסיפרו לו את סיפור חייהן; ויכול להיות שלא, אבל הוא שאל והיא נשברה, ויצא שאמרה לו את האמת.

ואז הוא עשה מה שאף אחד לפניו לא עשה בשבילה: הוא המשיך לדבר איתה גם כשקראו את מספר הטיסה שלו, גם כשקראו בשמו בתוך קבוצת שמות קטנה של מאחרים לטיסה, גם כשקראו בשמו בלבד, שלוש פעמים קראו בשמו המפורש, שוב ושוב, ובשלב זה היה ברור שהוא לא עולה למטוס, ושהולך להיות להם רומן. ואכן היה. רק שהיא לא תיארה לעצמה שהוא יימשך עשר שנים. ובטח לא שאשתו תהיה חלק מהרומן.
3.
אבל הדבר המפתיע ביותר לא היה שאשתו גילתה, ולא שתגובתה הייתה כל כך מאופקת (סרטן, כנראה, משנה לאנשים פרספקטיבות), ואפילו לא שאיכשהו היא הפכה לחלק מזה, אף שברגע שהם היו לשלושה - או ארבעה עם הסרטן, השותף המשמעותי מכולם - ברגע הזה הכל השתנה, וזה כבר לא היה יותר על אינטימיות מטלטלת ועל רגעים קטנים של אושר גנוב, אלא על שלושה אנשים שעוד מעט יהיו שניים, ושצל הסוף מרחף מעל כל מילה שהם אומרים - לא, הדבר המוזר ביותר היה שהיא התאהבה לחלוטין באשתו. לא התאהבות רומנטית או אירוטית, אם כי גם את זה ניסו וזה לא הלך, אלא התאהבות של אדם בתמונת המראה של עצמו כשהיא יפה ומושלמת - כי אשתו הייתה כל מה שהיא חלמה להיות, ואף פעם לא תהיה, כולל האפשרות להעניק את בעלה לאישה הבאה בחייו בעודה מסתלקת מהעולם. אבל יותר מזה: היא הייתה אחת שאומרת אמת. קשה היה לה, לאישה השנייה, להגדיר את זה בדיוק, אבל אף אחד לפניה לא אמר לה את האמת בצורה כה פשוטה ומפלחת את הלב כמו שאשתו עשתה, והיא כמהה לא רק לשמוע אותה מדברת, אלא גם לראות אותה מקשיבה, כי בכל פעם שאשתו הביטה בה בעיניה הגדולות והנהנה, ״כן, אני מבינה, כן" - האישה השנייה הרגישה שהיא נהיית. שהיא הופכת להיות אדם אמיתי, כזה שאנשים אחרים רואים אותו כשהוא עובר ברחוב. וככל שהעיניים הללו הקשיבו לה, מאחורי מסך הולך וגובר של כאב, ודעיכת התשוקה לחיות, והיעלמותו ההולכת וקרבה של האדם המתבונן דרך העיניים האלה - כך כל מבט כזה החיה אותה יותר, העניק לה עומק ועוצמה שלא ידעה כלל על קיומם. ״מה היא עושה?״, חשבה האישה השנייה לעצמה לא פעם, בשנתיים האחרונות, ״היא מעבירה את עצמה אלי? משאירה משהו ממנה, אצלי? או שהכל אצלי בראש?״.
4.
ובכל מקרה מה זה משנה, חזרה האישה השנייה ואמרה לעצמה, עוד מעט היא לא תהיה כאן יותר, זה קורה, זה נורא, אבל זה קורה, ואני והוא נישאר כאן אחרי שהיא תלך, היא הרי יודעת את זה, ובגלל זה הביקורים האלה בבנימינה היו כל כך יקרים לשלושתם, ובמיוחד לאישה השנייה, שידעה שזה הקיץ האחרון שבו היא תהיה האישה השנייה. שלושתם ידעו את זה, כך הם תכננו את זה - אמצע השבוע בתל אביב, וסופי השבוע בבנימינה, אצלה, בשקט הכפרי. זה היה התכנון לקיץ האחרון שלהם ביחד, ולכן הם היו כל כך לא מוכנים למה שיקרה באותו סופשבוע, כאשר אשתו תמות אצלה בבית, פשוט תיקח את כל מאה הכדורים שלה ותלך לישון ולא תתעורר, והם ייתנו לה לישון בשבת בבוקר כי לא רצו להפריע לה, אבל גם כי רצו זמן לעצמם, והם יישבו קרוב, נוגעים לא נוגעים, ליד השולחן בגינה, וישתו עוד קפה ועוד קפה, ולפתע היא תהיה מאושרת, לרגע אחד שאי אפשר להתכחש לו היא תהיה מאושרת, כי הוא לידה ויישאר לידה גם אחרי שהכל יעבור, ולראשונה בחייה ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון, אין לזה מילים אבל היא ידעה שזה זה, הרגישה את זה בכל נימי גופה, וחיכתה בסבלנות שאשתו תתעורר כדי להגיד לה תודה - זה כל מה שהיה חסר, זה הדבר היחיד שלא אמרה מעולם, כי מעולם לא הרגישה אותו, אבל אשתו לימדה אותה לא לשקר יותר, ועכשיו היא מרגישה את זה אז מותר להגיד: תודה. והם חיכו עד אחת עשרה ואז הוא אמר שזה מוגזם כבר והלך לבדוק, וזה היה הרגע האחרון בחייה של האישה השנייה שהכל בהם הלך לפי התכנון, כי אחרי הלוויה שאליה היא לא הוזמנה כי אף אחד במשפחה לא ידע עליה, בייחוד לא שני הבנים שהגיעו בטיסה מארצות הברית, היא סימסה ושאלה אם להגיע לשבעה והוא אמר שלא כדאי, ושידברו אחר כך, אבל בתום השבעה חלף יום ועוד יום והוא לא התקשר, עד שלילה אחד הופיעה אצלו בדלת. הוא היה עם שני בניו והם הבינו מיד שיש כאן סיפור, ועזבו בכעס נורא, והוא היה שבור. שבועיים אחר כך הוא טס אליהם לארצות הברית, להסביר ולהתחנן שיסלחו לו, ומעולם לא חזר. הוא חי שם עד היום.