בשבוע שעבר הגיעה לסופה סאגת התביעה שהגישה תנועת "אם תרצו" נגד חבורת פעילי שמאל קיצוניים שפתחו בפייסבוק זירת הוקעה נגד התנועה, תחת השם והלוגו "אם תרצו תנועה פשיסטית". בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין שניתן במחוזי, ואגב כך דחה את מה שהתפרש בטעות כאילו נקבע ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית.

אבל, בד בבד, קידם בית המשפט את הוצאת תעודת הפטירה לחוק איסור לשון הרע, בעיקר כאשר מדובר באלימות מילולית ושקרים שמוטחים ביריב אידיאולוגי או פוליטי. מעל הכל כאשר מדובר בתנועות ומפלגות. העליון קבע שבתי המשפט לא צריכים לעסוק בהשמצות חמורות מהסוג הזה, ובכך נתן רישיון עקיף לכאוס מילולי, שמי יודע לאילו תהומות יגיע.
 
אני אומנם ייצגתי בפרשה הזו את "אם תרצו", אבל התוצאה פוגעת בשני הצדדים של המפה הפוליטית ובחברה כולה. יש מי שיפרש אותה כהיתר להשמיץ, לפגוע ולהשחיר ללא גבול. במיוחד כאשר יש לכך אצטלה אידיאולוגית, ומושא ההשחרה הוא תנועה או מפלגה. אפשר למשל לטעון, שמעכשיו ניתן לכנות את המחנה הציוני ומרצ – חבורת בוגדים תוקעי סכין בגב האומה, ללא חשש מתביעה. ומנגד לכנות את הליכוד והבית היהודי – חותכי ראשים ומבצעי רצח עם, ללא מורא. אלו אומנם שקרים, אבל נקבע שמדובר ב"שיח" אידיאולוגי שבית המשפט לא מתערב בו.
 
בקבוצת הפייסבוק שהשמיצה את "אם תרצו" התפרסמו סרטים, איורים ונאומים, שטענו ש"אם תרצו" והעומדים בראשה הם נאצים, על פרסום אחד כזה אפילו נקבע במחוזי שהוא לא חוקי. כך פורסם פוטומונטז', ובו נראה היו"ר הקודם של "אם תרצו" משקיף בסיפוק על מחנה השמדה נאצי; כך פורסם סרט שבו הוחלפו ראשי השלטון של היטלר עם ראשי "אם תרצו" ועוד. אם בית המשפט לא חייב להגן על אדם ותנועה מפני פרסומים שכאלו, הרי שאנחנו בעידן ה"חוק לעידוד לשון הרע". 
 

מאז ומעולם שרר מתח בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב. חוק איסור לשון הרע נועד בדיוק להגביל את חופש הביטוי ולשרטט את הקו האדום, שמעבר לו גוברת הזכות לשמו הטוב של אדם על פני זכות הגידוף וההשמצה. הרכב השופטים שישב בתיק הרחיק את הקו האדום לארץ גזירה בלתי נראית, במיוחד כאשר הרקע לפרסומים הוא פוליטי/אידיאולוגי. 
 
את ההחלטה הזו יש לצרף לשתי החלטות קודמות. האחת שעסקה בסרט הבלע השקרי שהפיק מוחמד בכרי נגד חיילי צה"ל, שלחמו במחנה הפליטים ג'נין ב־2002. בית המשפט, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, פירש בצורה גורפת סעיף בחוק הקובע שלא ניתן להוציא לשון הרע על ציבור רחב, כמו כלל חיילי צה"ל. לכן אף שנקבע שמוחמד בכרי שיקר, המציא וסילף, לא ניתן היה לפסוק נגדו דבר.    
 
לכך מתווספת החלטה שמונעת את חשיפת כתובות האיי־פי של מגיבים אלימים באינטרנט. ביחד, נוצרה מסכת שמאיינת את המהות של חוק איסור לשון הרע ומספקת מעין חסינות לאלימות מילולית קשה וחמורה, במיוחד ברשת. אלימות מילולית, כידוע, מרסקת את קורבנותיה ומובילה, לא פעם, גם לאלימות פיזית.  לכן, בית המשפט אומנם אמר את דברו, אבל עכשיו הגיע הזמן שהמחוקקים יבטאו את רצונם שלהם. אחרי הכל, רק הם קובעים.