כששואלים סופרת איזה ספר שינה את חייה, היא יכולה להשיב באחת משתי הדרכים הבאות: להצביע על הספר שעורר בה את התשוקה לכתוב או על זה שלימד אותה איך לכתוב. ואם הסופרת הזו בוחרת באסטרטגיה שלישית, היא בוודאי תספר על ״נשים קטנות״ מאת לואיזה מיי אלקוט, ועל ג׳ו, האחת מבנות משפחת מארץ' החסודה, שעצם רצונה להיות סופרת עיצב את תבנית היסוד של הגדרתה העצמית כמו ששפתיים מעצבות מילים.
אלא שלסופרת הזו אין כל כישרון להתחסדות - וחבל שאין לה, כי אז חייה היו יכולים להיות מעט יותר קלים – אבל יש לה תכונות גרועות למכביר שאת חלקן היא חולקת עם גיבורת ילדותה, סקרלט אוהרה הגאוותנית וחסרת הביטחון, תאבת החיים וההרסנית, המעשית והשוגה באשליות, המלודרמטית והמרוסנת, הטרגית והמגוחכת, העסוקה בעצמה ועם זאת נדיבה לאחרים.
מרדכי חיימוביץ בפרויקט מיוחד של מעריב: חוזרים לספר ששינה את חיינו
מרדכי חיימוביץ בפרויקט מיוחד של מעריב: חוזרים לספר ששינה את חיינו
כשנשאלתי על כך, תמיד השבתי במצח נחושה שלספר ״חלף עם הרוח״ הייתה עלי השפעה עצומה, והמתנתי בסבלנות לעקימת האף הבלתי נמנעת; כי סופר שדואג לשמו הטוב לא יודה שלרומן לא ספרותי ופופולרי בטירוף יש מקום ברשימת המועדפים הפרטית שלו. אבל ביצירה ספרותית מתקיימים אינספור מרכיבים. אפילו השעה ואור היום והטמפרטורות ששררו בעת הקריאה של השורה הראשונה (זאת בלי להזכיר את עטיפת הספר ואת ריחו) יכולים לקבוע את ״הפיזיקה של הקריאה״, כלומר את טיבו החד־פעמי של המפגש עם הקורא. וכך זה התרחש במקרה שלי ושל סקרלט: על מיטת ברזל ומזרן קשה שייצרו ככל הנראה בספרטה, בשעות אחר הצהריים המאוחרים, כשהאור מתמעט והציפורים מפטפטות על העצים בחרדה, בבית הילדים הריק בקיבוץ - רק אני והספר, יום אחרי יום.
הכל הושעה באותם ימי קריאה והכל נשכח, עד שהגעתי למשפט הסיום הידוע אולי רק כמו משפט הפתיחה של ״אנה קארנינה״: ״אחשוב על כך מחר, בטארה. אז אוכל לסבול זאת. מחר אמצא דרך להשיבו אלי. סוף כל סוף, מחר יום חדש״. האופטימיות הממארת המתגלמת במילים האלו היא זו שמבדילה בין סקרלט לבין אנה, והיא הסיבה שהראשונה אינה גיבורה טרגית וש״חלף עם הרוח״ אינו ספר גדול בסופו של דבר. אני לא אומרת שהתנאי לגדולה הוא להשליך את הגיבורה תחת גלגלי הרכבת כפי שעשה טולסטוי, אבל מתחת לדרמה הגדולה של נשפים ומחוכים וקרינולינות מסתתרת נטייה חזקה אל הקומי, וסקרלט ורט מתנהגים לפעמים כמו קתרין הפבורן וקרי גרנט, בורים לעוצמת רגשותיהם ההדדיים ומחליפים ארוטיקה באירוניה.
כך או כך, מתברר שזו אינה הסטייה הספרותית רק שלי. כשקראתי ראיונות עם סופרים, מצאתי להפתעתי שלא מעט מהם הודו של״חלף עם הרוח״ הייתה השפעה ממריצה עליהם. וגם הם היו נבוכים בנוגע לסיבה שספר מגונה מוסרית, המספר על מלחמת האזרחים בארה"ב מהזווית של הדרום ומתנגד בלהט גזעני לשחרור העבדים, השפיע על כוונתם להיות סופרים. אני לא רוצה להסתכן בניחוש מה הסיבה לסתירה הזו. ישנם דברים שאפילו סופרים המקדישים את חייהם לפענוח מסתורי הנפש צריכים להשאיר בלי הסבר.