א' אייר, תשע"ז | 27.04.2017 | 00:28

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
הבמה שלה: אנה ויישביין נפצעה במלון פארק, והפכה לרקדנית מצליחה
טל אריאל אמיר
11/15/2015
אנה ויישביין שילמה מחיר כבד כשנותרה משותקת בפלג גופה התחתון. 13 שנה אחרי, היא נלחמת בשתי חזיתות: הטראומה שהודחקה התפרצה בגל הטרור האחרון, בזמן שהיא מסתערת על תואר רקדנית כיסא הגלגלים הטובה בעולם
 
אנה ויישביין זוכרת בבירור את תווי פניו של המחבל שהתפוצץ בערב חג הפסח במלון "פארק" בנתניה וגרם למותם של 30 אזרחים תמימים ולפציעתם של כ–160. כמלצרית בחדר האוכל היא פסעה בשלווה בין השולחנות שהיו מסודרים ליד דלתות הזכוכית הפונות לבריכה והתעניינה בשלומם של החוגגים. לפתע הבחינה בזווית עינה באדם בעל מראה חריג, המתקרב לעבר השולחנות שניצבו במרכז.

"כולם היו לבושים בהידור ורק הוא לבש מעיל שחור עד לברכיים", היא משחזרת בקול רועד. "על ראשו הייתה פאה נשית עם שיער שחור והוא הרכיב משקפיים צהובים. מבעד לעדשות ראיתי את העיניים שלו מסתכלות סביב ובוחנות את המקום. הלב שלי כמו החסיר פעימה. ידעתי מיד שמשהו רע הולך לקרות. פניתי למלצרית אחרת ואמרתי לה שהאיש הגבוה שבדיוק נכנס נראה לי חשוד ולדעתי מדובר במחבל, אבל היא צחקה ואמרה שאני מפנטזת. הורדתי לשנייה את העיניים ממנו, כי מישהו קרא לי מאחד השולחנות, ופתאום נשמע פיצוץ אדיר. הרעש היה כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שהראש שלי התרסק. כמו בסרט אטי ראיתי שהתפריט שהחזקתי עלה באש, ואז צנחתי אל הרצפה.

"לרגע אחד הייתה דממת מוות ואחר כך צעקות של פצועים והמולה. הבנתי מיד שמדובר בפיגוע, ניסיתי לזוז אבל לא הצלחתי. הגוף כל כך כאב לי, עד שהייתי בטוחה שהוא נקרע לשניים. נגעתי בעצמי כדי לוודא שהכל במקום וקראתי לעזרה. אף אחד לא ענה, כי מסביבי היו רק גופות. ההכרה שלי התערפלה והחזקתי את עצמי בכוח. ידעתי שאם אעצום עיניים לא אקום יותר. ואז ראיתי אדם מתקרב אלי. קראתי לו 'לכאן, לכאן' והוא הרים אותי על הידיים. הסתכלתי מסביב והכל היה שחור ומלא עשן ומים. פתאום עפתי באוויר ושוב הייתי על הרצפה. הבחור נתקל בכמה גופות ונפלנו שנינו. אמרתי לעצמי שאסור לי למות כי בבית מחכה לי ילד בן שנה וחצי, ושוב הייתי על הידיים של הבחור. הוא הצליח להכניס אותי לאמבולנס הראשון שהגיע למקום".
ויישביין שרדה את הפיגוע הרצחני שהתרחש ב–27 במרץ 2002, אולם נותרה משותקת מאזור החזה ומטה. כמי שתמיד עסקה בספורט ועבדה בצעירותה כלוליינית בקרקס, היא הייתה בטוחה שחייה נהרסו ללא היכולת ללכת. אלא שאז גילתה את הריקודים הסלוניים לנכים.

בעשר השנים האחרונות חברה ויישביין בנבחרת "בית הלוחם" בתל אביב, ונחשבת לאחת מרקדניות כיסא הגלגלים הטובות בעולם. בכל תחרות היא עולה לגמר, זוכה באחד המקומות הראשונים ותמיד חוזרת לארץ עם גביע או עם מדליה. ויישביין חזרה היום מאליפות העולם באיטליה, אחרי שהפליאה לרקוד על הרחבה בריקודי זוגות, וגם התנסתה לראשונה במחול סולו. אלא שדבר אחד מעיב על התרגשותה. הפיגועים המתרחשים בשבועות האחרונים מחזירים אותה לסיוטים שאותה הדחיקה בכוח בשנים האחרונות.

"לקח לי המון זמן להתאושש מטראומת הפיגוע במלון 'פארק' ושוב קשה לי לישון בלילות", היא אומרת. "אני מבטלת המון תוכניות, לא מעיזה להתקרב לקניונים ומונעת גם מהבן שלי להגיע למקומות הומי אדם. בכל פעם שאני שומעת על פיגוע דקירה, ירי או דריסה, הגוף שלי מצטמרר. במחשבות שלי אני שוב שומעת את הפיצוץ, את הצעקות, מרגישה את הכאבים ונזכרת בריח המחניק. עברתי תקופה ארוכה של שיקום אישי עד שהשלמתי עם החיים החדשים והשינוי הגופני, וכעת חזר הפחד שמפריע לי להביט קדימה ולא להסתכל אפילו רגע אחד לאחור".


״החזקתי את עצמי בכוח. ידעתי שאם אעצום עיניים לא אקום יותר״. מלון ״פארק״ לאחר הפיגוע. צילום: אריק סולטן


יום מלא רמזים

את ליל הסדר המחריד, אחד הקטלניים שידעה המדינה, הייתה אמורה ויישביין לחגוג עם בעלה דאז, אמה ובנה הפעוט. אלא ששבוע לפני כן התקשרה אליה גיסתה והציעה לה לעבוד בערב החג במלון "פארק" תמורת 300 שקל. ויישביין, שהתרכזה בלימודי הנהלת חשבונות, השיבה מיד בחיוב.

"הכנתי מראש אוכל למשפחה ותכננתי לחגוג איתם את סוף הסדר מיד אחרי שאסיים את העבודה במלון", מספרת ויישביין. "לא דאגתי, ולא היו תחושות קשות. בעלי לשעבר עבד אז באבטחה של קניון 'השרון' בנתניה והוא תמיד הודיע לי אם יש התרעות על פיגוע, כי הוא ידע שאני חוששת. רק שבאותו יום הוא היה בחופש ולכן לא היה מעודכן. בסביבות חמש בערב יצאתי ברגל לכיוון מלון 'פארק' ואז התחילה שרשרת של אירועים מיסטיים, שהיום אני רואה אותם כמעין נורת אזהרה. כבר בדרך התקשרה אלי חמותי והתחננה שאשאר בבית כי היא חוששת מפיגוע. הייתה לה תחושה לא טובה וניסיתי להרגיע אותה. אמרתי שבמלון יש אבטחה ולא נראה לי שדווקא שם יתרחש פיגוע".

בסיום השיחה נכנסה ויישביין למקום העבודה וחיפשה אחר המלצר הראשי. רק אז גילתה כי הגיעה בטעות למלון אחר. "אין לי מושג למה זה קרה, אני מניחה שזה עוד רמז", היא אומרת. "הכרתי את שני המלונות ולא ברור לי איך טעיתי. כשפניתי לכיוון מלון 'פארק', בשנייה אחת השתנה מזג האוויר שהיה נוח והפך סוער. הייתה רוח חזקה וירד גשם שוטף. אף על פי שהיום אני רואה בכך סימן נוסף, המשכתי לכיוון 'פארק' והספקתי לערוך את השולחנות ולשים עליהם מצות וסלטים, בדיוק כאשר החלו להגיע האורחים".

כמדי שנה, גם ב–2002 ערך המלון סדר פסח לכ–250 אורחים. האירוע התקיים בחדר האוכל שבקומת הקרקע. רבים מהאורחים היו קשישים שוויתרו על הטרחה שבהכנת ערב החג בביתם. המחבל מוהאנד שרים נכנס ל"פארק" בשעה 19:15, כשמתחת בגדיו הרחבים מוחבא אפוד עם חומרי נפץ במשקל עשרה ק"ג. הוא ניצל את העובדה שהמאבטח יצא לסיור סביב המלון, דבר שהקל עליו לחצות את הלובי בשלווה כשידיו טמונות בכיסי המעיל. המחבל נכנס לחדר האוכל שהיה מלא במשפחות חוגגות ונעמד בין השולחנות במרכז. הפיצוץ העצום הרעיד את מבנה המלון. התמונות של חדר האוכל ההרוס, התקרה שקרסה, הצלחות המנותצות ומפות השולחן הצחורות המוכתמות בדם נצרבו בתודעה הציבורית כמו ברזל מלובן. כעבור יומיים החליטה הממשלה לצאת למבצע חומת מגן בניסיון לבלום את גל הטרור ששטף את המדינה.

אנה, המחבל הבחין במבטים שלך לכיוונו?
"לא נראה לי. הוא רק חיפש את המקום הכי הומה להתפוצץ בו".

בכית או צעקת לאחר שנפצעת?
"להיות בהיסטריה באותו הרגע זו הייתה פריבילגיה. שמרתי על קור רוח אף על פי שהרגשתי שקורה לי משהו בגוף והייתי בטוחה שאני עומדת למות. רעדתי באמבולנס ללא שליטה, וכשהסתכלתי על הידיים שלי ראיתי שהעור נעשה צהוב והציפורניים הפכו כחולות. רק אחר כך הבנתי שהתופעה הזו מעידה על דימום פנימי. בבית החולים מצאו רסיסים בגב ובריאות, והכניסו לי נַקז דרך בית השחי כדי לנקז את הדימום. כמעט מתִי מכאבים, אבל לא צעקתי. הייתי בהלם מוחלט, ורק חשבתי על המשפחה שבטח משתגעת מדאגה אלי".

אחרי שבוע בטיפול נמרץ נשלחה ויישביין לשיקום. אף על פי שלא הצליחה להזיז את פלג גופה התחתון, היא שמרה על אופטימיות וקיוותה שבעתיד תוכל שוב ללכת. בשיקום האורתופדי הובהר לה חד–משמעית כי אחד הרסיסים קרע את חוט השדרה וכי לרפואה המודרנית אין פתרון לפגיעה מסוג זה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שנשברתי מאז הפיגוע", נשנק קולה של ויישביין. "בכיתי במשך דקות ארוכות, כי באותו רגע לקחו ממני את התקווה שהחזיקה אותי. עם השנים חזרתי להיות אופטימית, ואני מקווה שבעתיד יהיה פתרון לבעיה שלי. עד אז אני מקפידה על פיזיותרפיה, רוקדת כמה פעמים בשבוע, מנסה חליפות מיוחדות שמדמות הליכה, אבל בינתיים שום דבר לא השתפר. אפילו לא טיפה".

חיים מלאי ניצחונות

עוד בילדותה באוקראינה נקשרה נפשה של ויישביין (39) במקצועות הספורט. בכיתה א' היא הצטרפה ללימודי קרקס והתמחתה בהופעות עם חישוק (הולה הופ) ובלוליינות אמנותית על חבל. לאחר שעות הלימודים ועד הערב היא הופיעה בקרקסים שונים, אולם עם סיום התיכון בחרה בעולם שונה לחלוטין ונרשמה ללימודי הנהלת חשבונות.

כעבור שנתיים, כשהיא בת 19 ונשואה לוולדימיר, החליטו בני הזוג לעלות לישראל. בתחילה התגוררו השניים בקיבוץ עין דור בגליל התחתון, אולם לאחר חצי שנה עברו למרכז קליטה בחדרה ומשם נדדו לנתניה, שבה מתגוררת ויישביין עד היום.

בעוד היא מסתגלת לחיים בארץ, נחתה עליה הטרגדיה הראשונה - אחיה היחיד נהרג בתאונת דרכים באוקראינה כשהיה בדרכו לבית הספר. כשנה לאחר שנולד בנה, ג'ונתן (15), נפטר גם אביה. ויישביין המרוסקת החליטה לנסות להתגבר על כך באמצעות חזרה ללימודים. במקביל השקיע בעלה בענף הבודי בילדינג ואף זכה ב–2010 בתואר מר ישראל.

החיים של בני הזוג השתנו בטבח ליל הסדר. ויישביין עזבה את הבית כאישה נמרצת וחיונית וחזרה כעבור ארבעה חודשים כשהיא נכה ופסימית. מאחר שהדירה לא הותאמה לכיסא הגלגלים, הועברה המשפחה לבית מלון בנתניה, לא רחוק מ"פארק". זו הייתה חצי שנה מהקשות בחייה של ויישביין. היא סירבה לצאת מחדרה, בוודאי לא לחדר האוכל, ונהגה במשך שעות לצפות בנוף בעיניים כבויות.

היום, כשאת עוברת ליד מלון "פארק" בדרכך הביתה, איך את מרגישה?
"הפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתה במהלך השיקום, כאשר הזמינו את הפצועים ואת משפחות ההרוגים לארוחת ערב. ברגע שעברתי את הדלת פרצתי בבכי ויצאתי החוצה בהיסטריה. אחרי שנרגעתי, החלטתי שתגובות רגשיות כאלו לא יקרו לי שוב. מאז אין לי בעיה עם 'פארק'. זהו מבנה כמו כל בניין אחר בסביבה. העובדה שהמחבל לקח את ההליכה שלי לא אומרת שאתן לו לקחת לי את הנשמה. אני לא חיה תחת טראומה, לא חולמת בלילות על הפיגוע, והניצחון הגדול שלי הוא שהפכתי להיות עצמאית כמעט כפי שהייתי לפני כן".

ויישביין נוהגת במכונית המותאמת לנכים, עושה בעצמה את הקניות, מבשלת ומסרבת לקבל עזרה. מאז גירושיה בשנת 2006 היא מתגוררת עם אמה ובנה, ומפצירה בהם לנהל את שגרת יומם כאילו היא אינה מתנהלת בכיסא גלגלים. כמו בעבר, סדר יומה כולל פעילות גופנית, כגון פיזיותרפיה וחדר כושר המותאם לנכים, אולם הריקודים הם שממלאים את עולמה.

החיבור למחול, ב–2004, לא היה קל. נפגעי פעולות איבה לא היו אז חלק מ"בית הלוחם", וויישביין שמעה במקרה על הנבחרת המקומית שצמחה בקרב פצועי צה"ל. "כשהגעתי לאולם הריקודים וראיתי כיצד נכים בכיסאות גלגלים רוקדים יחד עם רקדנים שהולכים, פשוט התאהבתי", נוצצות עיניה. "המדריכה, ילנה פייטליכר, אמרה שיש לי פוטנציאל ורצתה לשלוח אותי כבר לתחרות העולמית ביפן. נבהלתי וברחתי, ולא חזרתי לרקוד במשך שנה".


אנה ויישביין בפעולה

ב–2005 חזרה ויישביין ל"בית הלוחם" כשהיא שלמה יותר, ואומצה כחלק מהנבחרת. כעבור שנה השתתפה לראשונה באליפות אירופה וזכתה במקום השלישי. מאז שומרת ויישביין על רצף הזכיות. היא עדיין לא קיבלה את מדליית הזהב הנכספת, אבל מכל תחרות היא חוזרת כפיינליסטית, כשבאמתחתה המקום השני או השלישי.

"בריקוד אני מרגישה כאילו שוב יש לי רגליים", מחייכת ויישביין. "כשרואים את הנכים רוקדים לא שמים לב לכיסאות הגלגלים. המחול העלה את הביטחון שלי והחזיר לי את האמון בעצמי. והתחרות? אין כיף יותר גדול מזה, עם כל התלבושות הצבעוניות והאיפור".

את באמת נשמעת אופטימית למרות כל מה שעברת.
"אני לא כועסת על אף אחד. הפיגוע היה הגורל שלי. אם לא הייתי נפצעת במלון 'פארק', כנראה שזה היה קורה במקום אחר. כשלומדים להשלים עם מה שהחיים מזמנים לך, קל להרים את הראש ולחייך".  
print gohome
print
--%>