הכל החל בדיוק לפני כשנתיים בחופשת סקי תמימה בקיצבהיל, אוסטריה. אורלי שני, מארגנת כנסים מוערכת ואשתו של אורי שני, ראש לשכת ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, גלשה במיומנות במורד הר פלגנשטיין הקפוא, עוקפת בדרכה למטה גולשים אחרים וצולחת בקלילות את העיקולים. לפתע הרגישה חולשה קלה ברגליה. היא ניסתה להאט את מהירות הגלישה, אולם השתטחה על השלג והתגלגלה מטרים ספורים במדרון כשהיא מחוסרת הכרה. שניות אחר כך פקחה את עיניה והביטה בעשרות הגולשים המבוהלים שהקיפו אותה.
"שמעתי כל מה שהם אמרו, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה", נזכרת שני באותו אירוע, שלאחריו השתנו חייה כאשר התברר כי היא נושאת בגופה מחלה יתומה. "רציתי לסמן לאנשים שכואבת לי הרגל, אבל היד לא זזה. הייתי בטוחה שמדובר באירוע מוחי, אבל אחרי דקות ספורות חזרה אלי יכולת הדיבור. בבדיקות בבית חולים התברר שלא חטפתי שבץ וגם אין לי שברים בגוף, אבל החולשה לא עברה. כשניסיתי לרדת מהמיטה, התקפלו לי הרגליים ונפלתי על הרצפה. לא היה לי ספק שמדובר בעייפות ותוך יומיים–שלושה אני אחזור לעצמי. אפילו המשכתי מבית חולים לכנס עסקי במינכן כשאני מדדה ונשענת על חברים".
שני הייתה בטוחה כי זמן קצר לאחר החזרה לישראל היא תוכל לשוב לשגרת יומה הרצופה פעילויות ספורטיביות. אלא שאותה נפילה לא עברה בשלווה, אלא להפך. היא פתחה דלת למסע תלאות רפואי שהסתיים בשנה שעברה באבחנה לא פשוטה. שני לוקה במחלת APBD (Adult Polyglucosan Body Disease), לקות גנטית רצסיבית הפוגעת בתפקודים המוטוריים ומתבטאת בתחילה בחולשה ברגליים. המחלה, האופיינית רק ליוצאי עדות אשכנז, נובעת למעשה מאנזים פגום שאינו מסוגל לסלק מהגוף חומר הנקרא פוליגלוקוזן, והוא מצטבר בתאים כרעל. ה–APBD אינה סופנית ופורצת רק לאחר גיל 40, אולם היא פוגעת באיכות החיים ויכולה להתפשט גם לידיים או למוח ולגרום לעתים רחוקות לירידה קוגניטיבית.
הנתון יוצא הדופן במחלה הנו בכך שבישראל רשומים 33 חולים בלבד, שחלקם כבר אינו בין החיים בשל מחלות זקנה. בכל העולם מוכרים 157 חולים בלבד. הגדרת ה–APBD כמחלה יתומה אם כך, היא אנדרסטייטמנט. נדירותה הפכה את החיפוש אחר תרופה למשימה כמעט בלתי אפשרית, בין היתר משום שחברות הפרמצבטיקה פועלות משיקולים כלכליים ואין להן אינטרס למצוא פתרון לקבוצה כל כך קטנה.
עבור שני המחלה אינה מהווה קושי אלא אתגר. היא פנתה למומחים בעלי שם, לארגון ה–APBD האמריקאי ותרה אחר מדענים החוקרים את המחלה. אלא שהפתרון נמצא כנראה מתחת לאף, וכולו תוצר של יצירתיות ישראלית. מפגש בין המומחה היחיד בארץ ל–APBD, פרופ' אלכסנדר לוסוס, לבין קבוצת סטארט–אפ ישראלית חישובית המכונה פפטיקום, הוביל למציאת חלבון המסוגל לתקן את מבנה האנזים הפגום ולעצור את תופעות המחלה.
אורלי, אז למה מחכים?
"כעת עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האחת, שהנוסחה המתקנת שמצאה פפטיקום תוביל למחקר על בעלי חיים ועל בני אדם, דבר שייקח מספר שנים. האופציה השנייה והמהירה הנבחנת כרגע היא חיפוש ממוחשב אחר תרופות קיימות בשוק, בתקווה שאחת או שתיים מהן תוכל לטפל גם באנזים הפגום. אם בדרך זו יימצא פתרון, הרי שנעשתה כאן היסטוריה רפואית ובעוד כחודשיים יוכלו חולי ה–APBD להתחיל טיפול".
חולת ספורט
אורלי שני גדלה בתל אביב כילדה ספורטאית. היא זכתה באליפויות בית ספריות בקפיצה לגובה ובהתעמלות על מקבילים מדורגים, ואף ניצחה באליפות ישראל בהדיפת כדור ברזל. כשהגיע מועד גיוסה לצה"ל, היא שקלה להיבחן ללהקה צבאית אולם בחרה לבסוף לשרת כמדריכת ספורט בחיל השריון. עם שחרורה עבדה שני במתחם ה–VIP באל־על, ובמקביל נרשמה ללימודי מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת תל אביב, שהומרו לאחר כשלוש שנים בלימודי תואר במינהל עסקים.
את אורי, בעלה ואבי שלוש בנותיה, הכירה לפני כ–40 שנה, כאשר השניים בילו יחד בכפר הנופש של רפי נלסון בסיני. יחד הם יצאו לצלילה ומאז לא נפרדו. לפני שני עשורים פרשה שני מחברת התעופה, והקימה עם שתי חברות את המרכז לאופרה ישראלית בירושלים. כעבור שנה נכנסה לתחום ארגון הכנסים, שבו היא עוסקת עד היום, ולקחה חלק בהפקת ועידת ירושלים לעסקים בסוף אוקטובר 1995.
“את הכנס הזה לעולם לא אשכח", היא אומרת על תחילת דרכה. "זה היה בדיוק שבוע לפני רצח יצחק רבין ובחוץ הייתה הפגנה סוערת. אין לי מושג מדוע, אבל הייתה לי תחושה שמישהו יפגע בו והייתי בחרדה נוראית. בסיום הטקס של הוועידה, רבין ביקש לבחון פרויקטים תחבורתיים, תוך שהוא מתעלם מההמולה מסביב. כל מה שאני רציתי היה שהוא יילך הביתה כדי שלא יקרה אסון".
לאחר אותו כנס הקימו שני ושותפתה רותי קורן את חברת הכנסים, אוסקר פור בי, העוסקת בארגון ובהפקת ועידות עסקיות ישראליות ובינלאומיות, בעיקר בתחום ההייטק, כגון פסטיבל החדשנות, DLD. בין לקוחותיהן נמצאים ממשלת ישראל, האיחוד האירופי, עיריות תל אביב וירושלים, מועצת העיר ניו יורק, הבנקים בישראל ושלל חברות פרטיות בארץ וברחבי העולם.
על אף עבודתה האינטנסיבית וחוצת הגבולות, לא ויתרה שני על תחביב אחד - העיסוק בספורט אתגרי. בכל חורף היא שוהה באחד מאתרי הגלישה הידועים בצרפת, באוסטריה או בשווייץ, ובקיץ ממירה את השלג בסקי מים. במקביל היא מאוהבת ברפטינג במים סוערים, ומעולם לא סירבה לצלילות עומק, למסיבות ריקודים סוערות ולאימון אינטנסיבי בחדר כושר.
על רקע זה הופכת מחלתה לקשה אף יותר. בדיעבד, הופיעה אצלה חולשה ברגליים כבר לפני כעשר שנים, אולם שני הקופצנית התעלמה מכך. "פתאום היה לי קשה לדלג על במות, ובעלייה במדרגות גבוהות נאלצתי לאחוז במעקה", היא אומרת. "לא דאגתי, כי הקושי היה מינורי ולא כאב לי כלום. לפעמים אחרי ישיבה ארוכה הרגליים היו נרדמות, אז קמתי, ניערתי אותן והמשכתי הלאה. קצת לפני אותו סקי באוסטריה הרגשתי שאני מתעייפת מעט בהליכה, אבל צחקתי עם עצמי שאני כנראה מתחילה להזדקן".
מיד אחרי ההתרסקות בסקי הבנת שמשהו בגוף שלך לא תקין?
“גם אז שום דבר לא הטריד אותי. כל מי ששאל מדוע ההליכה שלי נעשתה מוזרה, עניתי עם קצת גאווה שמדובר בתאונת סקי. שבוע לאחר החזרה לארץ הלכתי ללוויה ושם פגשתי את פרופ' גבי ברבש, שהיה מנהל בית חולים איכילוב. הוא שם לב שאני מתנדנדת קצת ושלל את התירוץ של הסקי. הוא ביקש שאלך בדחיפות לבדיקה אצל נוירולוג".
נלחצת?
“ממש לא. המוטו שלי הוא לגלות את הבעיה ואז למצוא דרכים להתמודד איתה".
אלא שבשום שלב לא האמינה שני כי תדדה למבוי סתום. תחילה נפגשה עם הנוירולוג פרופ' ניר גלעדי, ששלח אותה לאין ספור בדיקות. את התוצאות השליליות היא קיבלה ברגשות מעורבים. מצד אחד, נפסלה מחלה מסוכנת, אולם מנגד תעלומת מצבה הרפואי רק התגברה.
“בהתחלה שיערו שיש לי גידול בראש", אומרת שני וחיוך ממזרי נמתח על שפתיה. “בבדיקות ראו כתמים לבנים על קליפת המוח, אבל אף אחד לא ידע מה הם, ורק היום אנחנו יודעים שזה אחד התסמינים של ה–APBD. עשו לי בדיקות בגזע המוח, הולכה עצבית, בחנו כרומוזומים, ועלתה האפשרות שאני סובלת מ–ALS או MS, שהן מחלות ניווניות. אפילו חיפשו לשווא סימנים לפגיעה בעמוד השדרה או פרקינסון. בשנה הראשונה עברתי את כל הבדיקות הקיימות בעולם, בלי שהתקבלה דיאגנוזה כלשהי. אני יודעת שיש המון טעויות לגבי המחלה שלי, כי היא מזכירה את הטרשת הנפוצה, ואין לי ספק שיש בקרבנו אנשים עם APBD שאובחנו בצורה שגויה".
מה היה הרגע הקשה ביותר בשלב הזה?
“אי הוודאות. חייתי בחור שחור. אומנם לא היו לי משברים או התקפי דיכאון, אבל היו המון תהיות מדוע ההליכה אינה משתפרת".
אב אשכנזי קדמון
ההליכה הברווזית המתנדנדת קלות של שני, שעשויה לגרום לאדם הממוצע למבוכה קלה, מפיקה כיום מפיה רק חיוכים והצהרות אהבה. "נכון שזו הליכה חמודה?", היא ספק שואלת ספק קובעת. "בכל כנס בחו"ל אני מציגה את עצמי בשמי ומיד מוסיפה שהליכת הברווז שלי נובעת ממחלה נדירה. למדתי לאהוב אותה והיא לא מפריעה לי. אני לא זקוקה למקל או לסיוע, ואם יש רגע של אי יציבות, אז אני מחזיקה בקיר או במעקה".
בתור חובבת מסיבות מושבעת, איך את מצליחה לרקוד?
"אני לא משתוללת כמו בעבר, אבל יד אחת עדיין מתנופפת באוויר והשנייה מחזיקה במשהו או במישהו".
אני מניחה שעל סקי ויתרת.
"מה פתאום? אני נוסעת כל שנה, אבל לא גולשת יותר. אין סיכוי שאוותר על חגיגות האפרה סקי, הג'קוזי והסאונה במלון. אני מאמינה שאוכל לגלוש שוב בעתיד".
קשה שלא להיגרר אחר האופטימיות המתפרצת והאנרגיות הקופצניות של שני. היא מדברת ברצף, בודקת תוך כדי כך את ההודעות בטלפון, עונה למיילים ובעיקר צוחקת על עצמה. מי שמחפש אחר מלנכוליה או השלמה עם הגורל מוזמן לתור אחר חולה אחר. “המחלה לא תשלוט בי", היא מצהירה. “אני אדם פרקטי ומסתכלת על הכל בעיניים קרות. בשום שלב לא אכנס למצב של חוסר אונים, כי אני יודעת עמוק בתוכי שמדובר במצב זמני".
איך בסופו של דבר התגלתה אצלך ה–APBD?
“פרופ' גלעדי שמע במקרה הרצאה של פרופ' לוסוס ושלח אותי אליו. התייצבתי אצלו לפני שנה בדיוק ולראשונה שמעתי שלבעיה שלי יש שם. פרופ' לוסוס שלח אותי לבדיקה של האנזים הבעייתי, ואחרי חודשיים התברר שהוא צדק. התגובה הראשונית שלי הייתה שמחה, סוף–סוף אני יודעת מה יש לי. שאלתי מיד איך נלחמים, והבנתי שהדרך עוד ארוכה".
מה את יודעת היום על המחלה?
“כל 157 חולי ה–APBD הנם צאצאים של אותו אב אשכנזי קדמון עם הגן הדפוק. הרוב מתגורר בישראל, והשאר מפוזרים בארצות הברית, קנדה, צרפת ופולין. בארץ אני רשומה כמספר 32, ובשנה האחרונה הצטרף גם חולה מספר 33. אז אומנם חטפתי מחלה יתומה, אבל הרווחתי משפחה ענקית שבראשה עומד סבא רבא רבא רבא אחד".
את מכירה את "בני המשפחה" הרחוקים שלך?
“דרך פרופ' לוסוס הפניתי בקשה אל החולים בישראל, אבל רק שבעה הסכימו להיפגש וחלקם כבר יושבים בכיסאות גלגלים. אנחנו קוראים לעצמנו 'השמינייה הסודית'. נפגשנו להדלקת נר שלישי בחנוכה האחרון מתוך תקווה שחג הנסים יביא גם לנו נס. שמעתי סיפורים נוראיים על אנשים שעברו אין ספור ניתוחים והתמודדו עם סבל בל יתואר בגלל אבחנה לא נכונה. חשוב לי שאנשים יכירו את ה–APBD ואת החולשה ברגליים, וכל מי שיש לו ספק לגבי מחלתו, שייבדק מיד".
הדרך למציאת התרופה החלה במפגש מקרי בין פרופ' לוסוס לבין ד"ר עמית מיכאלי, המתמחה בכימיה תרופתית חישובית ואחד השותפים בפפטיקום, הנמצאת גם בבעלות האוניברסיטה העברית. מיכאלי הוא שפיתח אלגוריתם מיוחד המוצא פפטידים המסוגלים לקשור חלבונים שבגוף האדם, במטרה לתקן אותם.
החיבור בין שני המומחים הוביל לניסיון המרתק למצוא פתרון למחלה המוכרת עד עתה רק לפרופ' לוסוס. "יש בידינו את מבנה החלבון החולה של אורלי, והמחשב מכיר את מבנה החלבון התקין", מנסה מיכאלי להסביר במילים שאינן מדעיות. “המחשב מריץ את האלגוריתם, ובצורה תלת–ממדית רואים כיצד פפטידים שונים מנסים להתחבר לחלבון הבעייתי עד שנמצא זה המתאים שהופך אותו לבריא".
ומה נעשה לאחר ההישג המרעיש?
“לקחנו את הנוסחה של החלבון המתקן, המכונה לטקה בשל האותיות הלועזיות שלו, והוא סונתז לאבקה לבנה שממנה מרכיבים למעשה את התרופה. בינתיים נעשה עם האבקה ניסיון ראשוני בתנאי מעבדה, על ידי החוקר ד"ר אור כחלון מבית חולים הדסה. הוא הכניס את לטקה לתאים החולים המכילים חלבונים פגומים והצליח להחזיר אליהם פעילות".
נשמע נהדר, איך ממשיכים מכאן?
"יש דרך ארוכה ודרך קצרה. הארוכה כוללת ניסויים בבעלי חיים, בדיקת התרופה על בני אדם, אישורים של מינהל המזון והתרופות האמריקאי וכדומה, דבר שייקח לפחות שבע שנים. את הדרך הקצרה אנחנו בוחנים כעת, והאלגוריתם סורק את כל נוסחאות התרופות המאושרות הקיימות בעולם, במטרה למצוא טביעת אצבע כימית הדומה לזה של חלבון המתקן".
מבחינת שני, מדובר באפשרות ממשית לטיפול ב–APBD. “קיימים מקרים בעולם שבהם התברר שתרופה אחת מתאימה גם לבעיה אחרת", היא אומרת בתקווה. “קחי למשל את האספירין לכאבי ראש שמשמש היום גם לדילול דם. אם יימצא פתרון חלופי, אפילו זמני, סביר להניח שניתן יהיה לעצור את תסמיני ה–APBD עד לאישור התרופה הייעודית".
הכל כסף
המרוץ אחר התרופה המתאימה למחלה הכי יתומה בעולם לא היה קורם עור וגידים לולא המומחה לנוירוגנטיקה, פרופ' אלכסנדר לוסוס מבית חולים הדסה.
"פשוט הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון", הוא מצטנע. "למדתי על ה–APBD בשנת 1990, כאשר בטווח של מספר חודשים הגיעו אלי שני מטופלים עם אותם תסמינים. בהתחלה חשבתי שמדובר באחת המחלות הניווניות, כי לשניהם היה קושי בהליכה, חולשה ברגליים וחוסר שליטה על הסוגרים. רק אחרי בדיקות רבות גיליתי אצלם משקעים של פוליגלוקוזן, שנוצר כתוצאה מפגם באנזים שאחראי על בנייה תקינה של סוכר בגוף האדם. הפוליגלוקוזן אינו מתפרק אצלם, הוא שוקע בתוך העצבים ומונע מהם לפעול. החלטתי לחקור את הנושא ולמדתי כי הגופים הקטנים של הפוליגלוקוזן נמצאו לראשונה בשנות ה–80 בקנדה, אבל אז לא ידעו כלום על ה–APBD, כי לא האמינו שקיימות מחלות גנטיות הפורצות בגיל מבוגר. כמעט עשר שנים בחנתי את הנושא עד שמצאתי את המוטציה של הגן, ובסוף שנות ה–90 נמצאו עוד אנשים הנושאים את המחלה. ביחד עם חוקרים נוספים פרסמנו מאמר רפואי בנושא, וזה בזכות הדסה שלא חסכה מאיתנו אמצעים".
יש סיכוי שבקרוב נשמע על מרפא ל–APBD?
“מציאת תרופה למחלה שדוגרת 50 שנה בגוף האדם זו משימה מורכבת וכמעט בלתי אפשרית, אבל אני אדם אופטימי. לדעתי, יש סיכוי למנוע את המשך ההידרדרות בעזרת תרופות קיימות, אם יימצאו. רק אחר כך נוכל לגשת למטרה השנייה והיא לנקות את הגוף של החולים מהפוליגלוקוזן שהצטבר".
ועד שיתברר אם היוזמה והמקוריות הישראלית הצליחה למתוח את יתרונות הטכנולוגיה של המאה ה–21 עד לכמעט קצה גבול היכולת, מנסה שני לגייס להתלהבות גם את העמותה האמריקאית לחולי ה–APBD. אלא שהחיבור בין הישראלית תואמת השפן של אנרג'ייזר לבין האמריקאים חובבי הבירוקרטיה יוצר בינתיים סיטואציות משעשעות הנוגעות לחוצפה הצברית.
הארגון שמעבר לים הוקם לפני יותר מעשור בהמלצתו של פרופ' לוסוס, במטרה לגייס כספים מכל העולם ולהעביר מענקים לחוקרי המחלה. ה–APBD האמריקאי מאגד עשרות חוקרים בקנדה ובשיקגו, ועכברי המעבדות שלהם ישמשו בעוד מספר חודשים לבחינת הנוסחה הרפואית הישראלית שהתגלתה בפפטיקום.
“אני לא חושבת שפספסתי איזושהי חברת מחקר בארץ ובעולם", צוחקת שני שוב. “למדתי על המחלה שלי ועל המחלות היתומות בכלל, וגיליתי כמה קשה למצוא להן תרופות. הכל מסתובב סביב כסף, ואף חברת תרופות לא רוצה לקחת על עצמה נושא שאינו כלכלי. הייתי שמחה אם מדינת ישראל ומשרד הבריאות היו מקצים תקציב מינימלי למחקר של מחלות יתומות באופן כללי, כי כולנו ביחד מונים עשרות אלפי חולים. זה מתסכל, כי אנחנו בעצם מתהלכים עם חרב מעל הראש ואנשים מחשבים את קצם לאחור. במקרה של ה–APBD, השמינייה תתרום כמה כסף שתוכל לפיתוח התרופה, כי מדובר באיכות החיים שלנו".
האם הארגון בארצות הברית מסייע לכם כלכלית?
"הם הודיעו על כוונתם להשתתף במחקר הארוך ובודקים אפשרות לקחת חלק בתהליך הקצר".
לו היה קיים ניסוי בבני אדם, היית לוקחת בו חלק?
"כבר עכשיו אני מוכנה לבלוע את האבקה, כי במקרה הגרוע החומר לא יילחם במחלה. הרי לעולם לא נדע אם הפרויקט של פרופ' לוסוס, ד"ר כחלון וד"ר מיכאלי הוא הנכון אם לא ננסה אותו".
ממשרד הבריאות נמסר כי אכן המחלות היתומות הן ללא טיפול תרופתי משום שהפיתוח שלהן יקר: “חולים במחלות נדירות מטופלים במסגרת סל הבריאות למרות עלותן הגבוהה, העומדת לעתים על מיליון שקלים לחולה בשנה. הוועדה אשר דנה בנושא המחלות היתומות, לרבות הגדרה, טיפול והצעות חקיקה, סיימה את עבודתה, ומסקנותיה הוגשו למנכ"ל משרד הבריאות. המלצות אלה נידונות בימים אלה במסגרת תוכניות העבודה לשנת 2016".