מזל טוב לנו! עכשיו, כשמלאו לנו 68 וחצינו באופן ברור את גיל הפנסיה הרשמי במדינת ישראל (לגברים), נראה שאנחנו באמת מתחילים להתכונן לפרישה. אחרת קשה להסביר איך בשבועות האחרונים התחלנו לפרק את המוסד האחרון שעוד חיבר את כולנו יחד, שאיחד בין כל השבטים של החברה הישראלית. זה עצוב, אבל המפעל הציוני המופלא מתחיל, למרות גילו הצעיר, לגלות סימנים של שיטיון.
 
איזה עוד דבק נשאר לחברה הישראלית השסועה אם לא צה"ל? מאות אלפי ישראלים ממשיכים לשלוח את בניהם ובנותיהם לצבא, לא מתוך ציות מריר לחובה, אלא בגאווה ומתוך הבנה של חשיבות המוסד הצבאי הן לקיומנו הפיזי והן לסולידריות שלנו כחברה. 
 
מה הם אמורים לחשוב כשראש הממשלה בוחר בציניות מרושעת לתקוף בפומבי את הקצין מספר 2 בצה"ל רק כדי לקבל עוד כמה לייקים? לא השוליים המטורללים של הפוליטיקה, אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, מי שרגע לפני או רגע אחרי עשוי להורות לאותו רמטכ"ל וסגן רמטכ"ל להוביל אנשים אל מותם. איך צריך להרגיש הורה שמפקיד את חיי ילדיו בידי אותם מפקדים שבנימין נתניהו בוחר לעשות להם זובור מול המצלמות?  
 

מילא שראש הממשלה שלנו חושף בסדרתיות כבר כמה שבועות סודות ביטחוניים; ניחא שהשבוע הוא גם חלק איתנו הזיה על פעולה צבאית שעמד כביכול להורות עליה בלב בירת מצרים (ומיהר לתקן אל מול המצרים הזועמים); אבל איזה עוד צבא יש לנו שנתניהו מרשה לעצמו להשתמש בצה"ל כסמרטוט לצחצוח דמותו הפוליטית?  
 
אפשר להתווכח על התוכן, הסגנון והתזמון של הדברים הסדורים והמנומקים שהשמיע האלוף יאיר גולן בערב יום השואה. אפילו רצוי להתווכח - כי האמירה הנוקבת שלו נועדה לעורר מחשבה. עוד באותו לילה אילץ רה"מ את צה"ל להוציא הודעת הבהרה מביכה - כאילו שהטקסט של גולן לא היה בהיר מספיק - אבל גם זה בתחום הסביר.
 
חלף לו סוף שבוע שבו דעכה פרשת ההתבטאות התורנית, ואז, ביום ראשון, בקור רוח מחושב וזדוני, החליט נתניהו ללמד את צה"ל לקח אל מול המצלמות בפתח ישיבת הממשלה. אני לא זוכר תקדים שבו ראש ממשלה מעלה על שיפוד ציבורי קצין בכיר בצה"ל וחובט בו ככה באופן פומבי.
 
האיש הראשון שאמור היה לצאת להגנתו של קצין בצבא שמוקע בצורה כזאת - נתקף אלם. מאז מונה לשר הביטחון, הפך בוגי יעלון למגדלור השפיות בממשלה, כשהוא משמיע באומץ דעות ממלכתיות (שהיום נתפסות כסמולניות) ומתעקש להיצמד לשלטון החוק, שחלק ניכר מהממשלה מאס בו. אבל ביום ראשון השבוע הוא בלע את לשונו ולא ניסה לעצור את ההשתלחות של נתניהו במי שלא יכול להתגונן או לענות לו.
 
ביום שני הושלמה הפארסה: נתניהו הגיע לפורום מטכ"ל, הודיע שהנושא "מאחורינו" ושממשיכים הלאה. את הלייקים שלו הוא כבר קיבל. איש מחברי המטה הכללי לא העז לומר לו מילה על מה שנעשה לחברם. 
 

הקו האדום


נתניהו אולי חושב שהוא השיג גם הרתעה בקרב קציני הצבא, שלא יעזו מעכשיו לומר דבר שיעצבן אותו. אני מהמר שהתוצאה תהיה הפוכה. לנתניהו בעיה ארוכת שנים עם אנשי הביטחון, עוד מהקדנציה הראשונה שלו. רמטכ"לים, אלופים, ראשי מוסד ושב"כ - כמעט כל מי שעבד איתו קרוב בנושא הביטחוני יצא בתחושה שנעה בין חוסר הערכה לבוז לפחדנות שלו כמנהיג, לחוסר ההחלטיות ולשיקולי התועלת האישית שמנחים אותו.
 
כמי שמנסה כל הקריירה שלו להיבנות כ"מר ביטחון", נראה שנתניהו מודע לחולשה הזאת ולנזק שגורמים לתדמיתו בכירי המערכת הביטחונית כבר 20 שנה. אולי קיווה שאת מה שלא הצליח לעשות לאמנון ליפקין שחק ולמאיר דגן המנוחים, או לגבי אשכנזי וליובל דיסקין יבדל"א, הוא יעשה למטה הכללי הנוכחי. 
 
אבל הוא איבד את המטה הכללי העכשווי של צה"ל בשיחת הטלפון שקיים עם הוריו של החייל אלאור אזריה. זה קו פרשת המים. כשראש ממשלה מתקשר לחזק את ידי הוריו של מי שהתחקיר הצה"לי מצא שהוא פעל בצורה מובהקת בניגוד לפקודות ולערכי הצבא, ושהמערכת המשפטית של צה"ל רואה בו עבריין - פה הוא איבד את הכבוד ואת האמון של צמרת צה"ל הנוכחית.
 
הרמטכ"ל גדי איזנקוט לא אהב את דבריו של האלוף גולן, את הדרך והמקום שבהם נאמרו. ככל שהדברים היו תלויים באיזנקוט - הוא גם היה מעדיף שיהיה לו סגן אחר. היה אירוני לראות את השמאל מחבק השבוע את גולן, מי שנחשב לאחד הקצינים הימניים בצבא, קצין שהורה לחייליו להמשיך לקיים "נוהל שכן" בניגוד לפסיקת בג"ץ. יש בצה"ל מי שרואים בו קצין עם נטייה לפזיזות, אבל על אומץ לבו והיושרה שלו אין מחלוקת.
 
בשנה הבאה ימנה לעצמו איזנקוט סגן חדש, והמועמד הבולט הוא אלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי. אם זו הייתה החלטה הנתונה בידי הרמטכ"ל - היו שני מועמדים אחרים מתמודדים על התפקיד: סמי תורג'מן, לשעבר אלוף פיקוד הדרום, ומפקד חיל האוויר אמיר אשל. תורג'מן הוא ללא ספק אחד מקציני המטה הטובים בצבא. יעלון לא רואה בו פוטנציאל לרמטכ"לות - ולכן מתנגד למינויו.
 
אשל הוא האלוף הבולט ביותר במטה הכללי כבר כמה שנים. קצין אמיץ ונועז, בעל ראייה רחבה, אבל בעיני יעלון הוא נושא על גבו, שלא בצדק, את החטוטרת של מי שהיה הרמטכ"ל הכחול הראשון - דן חלוץ. יעלון לא שוכח איך כרמטכ"ל אילצו אותו, בצורה מכוערת, לפנות את מקומו כדי למנות את חלוץ. הדרך שבה תפקד חלוץ כרמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה רק חיזקה את דעתו של יעלון שאיש חיל האוויר לא יכול לפקד על צה"ל.
 
אבל אשל הוא לא הטייס הקלאסי שצמח רק בין הקוקפיט למועדון הטייסת. מאז שמונה לראש להק אוויר לפני 12 שנה, אשל השקיע לא מעט בלימוד של הצבא הירוק, גם דרך הרגליים. בשנותיו במטה הכללי, כראש אג"ת ומפקד חיל האוויר, הוא התגלה כמצביא, וכמו איזנקוט, הוא בעל מחשבה עצמאית ולא חושש להביע אותה. אשל עוד יכול להיות רמטכ"ל מצוין לצה"ל.
בשבועות האחרונים זכיתי להכיר לא מעט גיבורים שחיים בקרבנו. אמיתיים, לא מהסוג שיורה בראשו של מחבל ששוכב גוסס. אנשים שברגע האמת, בלבה של התופת, פעלו בחירוף נפש וכנגד כל הסיכויים וחשפו שיש בהם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו גבורה. נדמה שהיום, בתחילת שנתנו ה־69, העם הזה זקוק לגיבורים יותר מתמיד.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10