בעלה של אלנה נפטר בחנוכה. נר שני, שלישי, מי יכול לזכור בדיוק, מהדברים האלה שנראים חשובים כשיש לך ילדים וברגע שהם גדלים זה מתפוגג והולך. היוונים, הרומאים, בר כוכבא והאריה, אלעזר והפיל, הכל הולך ונהיה מין בלבול מוח חסר צורה. אבל היום, שנתיים אחרי, פתאום, היא כועסת על עצמה שאיננה זוכרת אם עופר נפטר בנר שני או שלישי. ולא שקשה לברר, בשביל מה יש גוגל, אבל זה בדיוק העניין: היא רצתה לזכור, בעצמה, לזכור בעזרת המוח והלב וה... איך קוראים לדבר הזה, כשהזיכרון צף בבת אחת כל כך חזק שלרגע את לא פה בכלל - את בתוך הזיכרון - לרגע עופר עדיין חי וזה נר שני (או שלישי), והוא מחייך ואומר "אני קופץ לקנות סיגריות", ולוקח את האופניים המתקפלים ומשאיר את הדלת לא נעולה כי זה בסך הכל חמש דקות באופניים, ואז עשר דקות, ועשרים, ושעה.
אבל לא רק שהיא לא מסוגלת לזכור איזה נר זה היה, היא אפילו לא מסוגלת לזכור את הריח שלו יותר. אבד לנצח. ואת החיוך שלו - זה מאותו יום, או שזה מהתמונה ההיא בנחל דרגות, שהעלתה לפייסבוק שלה יומיים אחרי שנפטר ושעכשיו קפצה לה כל פעם שפתחה פייסבוק, ולך תדע אם היא זוכרת אותו ממש או את התמונה שלו. ובעוד היא חושבת על זה, הטלפון צלצל, וזה היה איציק רחמני, חבר שלו מהצבא.
הוא יודע? עופר מת לפני שנתיים, הוא חייב לדעת. אבל היא לא זוכרת אם אמרה לו, אז. למה אין אפליקציה כזאת שמזכירה לך אם אמרת למישהו שבעלך מת או לא? פאק.
"הלו...?", היא עונה בחשש.
"הלו, אלנה?".
"כן...".
"אלנה, מדבר איציק רחמני, אני לא יודע אם את זוכרת אותי".
"זוכרת, בטח", אמרה, רק לא זוכרת אם אמרתי לך שהחבר שלך מת.
"מה שלומך, אלנה?".
"בסדר," אמרה, "בסדר...", וחשבה: אם הוא לא יודע, הוא יבקש עכשיו לדבר עם עופר. והכינה את עצמה.
"מה שלום" - הוא היסס לרגע, ונשימתה נעתקה - "הילדים?".
"הילדים?", אמרה. "הילדים... הם בסדר".
"ומה שלום...", שוב הוא לקח הפסקה קטנה - הוא עושה את זה בכוונה? תגיד כבר עופר, נו, תגיד - "...אמא שלך, מה שלומה?".
"אמא שלי בסדר", אמרה.
"עוד גרה שמה בשיכון הזה?".
"כן," אמרה, ונזכרה שפעם אחת הם היו שם, שלושתם, עופר והיא ואיציק רחמני. זה היה לפני הרבה שנים. איציק עזר להם להעביר ארון גדול לדירתה של אמה. איציק היה אז המון בסביבה. מה קרה שנעלם?
"ומה שלום - ".
"עופר מת", היא אמרה בבת אחת, בלי שחשבה על זה אפילו, זה ניתז החוצה כמו צרור ממכונת יריה דפוקה.
השתררה שתיקה. שאף אחד מהם לא העז להפר. ורק אחרי עשרים שניות בערך, כשכבר חשבה לנתק, הוא אמר: "אני יודע, מה".
"אה, אוקיי. כי לא ידעתי אם...".
"חבר שלי מת שנתיים ואני לא אדע?".
"לא הייתם כל כך בקשר".
"שנתיים! אני לא אדע?!".
"בסדר, לא הייתי בטוחה".
"מה את חושבת שאני, אלנה? בן אדם שחבר שלו מת והוא לא יודע?!".
היא התנצלה שוב ושוב, ותהתה תוך כדי כך: אז בשביל מה הוא מתקשר? הם לא היו בקשר שנים. ואז זה הגיע: הוא מזמין אותה למסיבת יום העצמאות אצלו בבית. "כמו פעם, כשעופר היה חי". אלא שהיא ובעלה היו אצלו בדיוק בשתי מסיבות של יום העצמאות, וזה היה לפני יותר מעשור.
אבל היא אמרה בסדר.
יש רגעים כאלה, שאתה עושה משהו בלי לדעת מדוע. בדיוק בשביל לא לדעת מדוע.
במסיבה הכל התברר: הוא התגרש, איציק רחמני. והתקשר כדי להתחיל איתה. היא חשדה בכך בשנייה שפתח את הדלת לבוש בחליפה ורזה בעשרה קילו ומחייך מאוזן לאוזן - "חג שמח!", אמר ונשק על לחיה; אלוהים, איזה אפטר־שייב חזק - ואחרי כמה דקות לא נותר ספק: הוא כרכר סביבה ללא הרף, מוזג לה קוקטיילים מתוקים, מחייך כמו הירח, מחניף לה על שמלתה, שערה, נעליה. היא חשבה לברוח משם, אבל אז אמרה לעצמה פאק איט, מה שיהיה יהיה. וזרקה את עצמה לתוך הקוקטייל הבא, והוא המשיך להחניף ל - מה זה היה עכשיו? הלק שלה?
ואז הגיעו למסיבה שני החברים הכי טובים שלו: יבגני ושלום. שלום ויבגני. שלישייה בלתי נפרדת הם היו אז, איציק ושלום ויבגני, וזו אחת מהסיבות שהיא ובעלה די התרחקו מהם: תמיד ביחד, עם נשותיהם ועם ילדיהם, תמיד באיזו שמורת טבע בסוף העולם - מי מהם היה פריק של טבע וללכת בלי חולצה? יבגני, כמובן - אלנה נזכרה באשתו צועקת, "יבגני, תשים חולצה, אתה לא שוורצנגר" (שהיה אז חזק בתודעה), ואשתו של שלום מתפקעת מצחוק ואומרת "איזה שוורצנגר, בקושי הוא דובי גל!", וצוחקת, וצוחקת, וצוחקת - איך אפשר לצחוק כל פעם מאותה בדיחה?
אבל רגע. איפה היא? איפה הן שתיהן? כי גם יבגני לבד, לבוש במכנסיים וחולצה שחורים, בחולצה פתוחים שלושה כפתורים, וגם שלום לבד, לא טרח לרדת במשקל או להשקיע בלבושו, אבל כן הגיע עם אוטו ספורט חדש שכולם מדברים עליו - אוי ואבוי, היא אמרה לעצמה. גם הם גרושים. שלושתם. ואכן, תוך דקה המסיבה הפכה לתחרות גלויה על לבה הפנוי לכאורה של אלנה.
"שלושתנו היינו מאוהבים בך", הודה יבגני, עיניו חצי מושפלות וחצי מחייכות, כוס יין בידו - תמיד הוא היה החוצפן מכולם. "בגלל זה גם בסוף התרחקנו ככה, כי היה לא נעים, עוד היינו נשואים וזה".
היא הביטה בהם בבוז משועשע. לא, זאת לא הייתה הסיבה שהם התרחקו. הסיבה הייתה שהם היו חבורה משעממת ודביקה ועופר מאס בהם. אבל אולי...? לכי תדעי מה היה שם באמת.
ושלום, שתמיד היה השתקן והרציני, אמר: "אז מה שלומך?", ואמר את זה בנימה כל כך דרמטית ומתוחה, שהיא פרצה בצחוק. וזה, הצחוק הזה, הרס הכל. הם נעלבו עוד לפני שיכלו להבין שזה לא באמת היה מעליב, וברגע שנעלבו כבר לא יכלו לחזור בהם מהעלבון: בנאדם יכול לשנות את דעתו, וגם זה בקושי, אבל לך תודה שהרגש העמוק שחשת היה בסך הכל רגש חולף. מה גם שעצם העובדה שנעלבת, היא מעליבה כשלעצמה.
וכך יצא שעד סופו של אותו ערב הם כמעט לא החליפו איתה מילה, והיא עזבה את המקום שיכורה מרוב קוקטיילים מתוקים שאם גרמו לה לחוש הרפתקנית בזמן שעוד חשבה שיקרה משהו, עכשיו השאירו בעיקר תחושת בחילה סכרינית, והיא נכנסה לאוטו ונהגה הביתה שיכורה, וכמעט עשתה תאונה אבל בסוף הגיעה, התמוטטה על הספה, ורק אז הבינה מה הם אמרו לה, בעצם, השלושה: שכולם מבוגרים עכשיו. שזו אולי ההזדמנות האחרונה. שלא תעמיד פנים שיש עוד אהבה בעולם, אבל אם אפשר עוד קצת מין וכמה חיוכים ג'נטלמניים לפני שכולנו נהיה זקנים באמת, אז למה לא.
והיא רצתה להקיא ולא הייתה מסוגלת. ורצתה לשנוא אותם ולא הייתה מסוגלת. ורצתה לזכור את חיוכו של בעלה ולא הייתה מסוגלת. ורצתה לצאת אל הלילה ולחפש הרפתקה ולא הייתה מסוגלת. ורצתה להירדם. אפילו להירדם לא הייתה מסוגלת. וכך שכבה על הספה והביטה מעלה אל התקרה החשוכה וחשבה לעצמה: אז ככה זה להיות זקנה. פשוט לא אכפת לך כלום. וניסתה שיהיה אכפת לה לפחות מהעובדה שהיא זקנה, וגם זה לא הצליח. והבינה לפתע למה זקנים לא מתאבדים: כי בשלב מסוים לא אכפת לך אפילו אם אתה חי או מת. מה זה משנה?
ואז הטלוויזיה הדלוקה הראתה זוג זמרים, גבר ואישה, בדואט. היא ובעלה שנאו את שניהם, בנפרד, אבל לבעלה לא היה העונג לשנוא אותם כצמד, ופרץ ענוג של תיעוב שטף אותה, כמו צמרמורת מתוקה כזו, והיא הבינה שלא כל רגשותיה כלו: היא ממש, ממש שונאת את שני המתנחמדים האלה. והיא נעמדה, עדיין חצי שיכורה, הביטה מעלה כלפי התקרה, ואמרה לבעלה שבאותו רגע הביט אליה, או ככה הרגישה, אולי בגלל האלכוהול ואולי בגלל הייאוש, ואמרה: "אני נשבעת לך שאני אמות רק אחרי ששניהם ימותו. אני נשבעת. אני נשבעת!".
וצנחה על הספה, תשושה. עד מהרה שלווה אפפה אותה, והיא נרדמה.