שבתי לוורשה לראשונה מאז 1995, עת שהיתי בבירתה של פולין עשרים וארבע שעות, בדרכי לטקס ציון חמישים שנים לשחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בידי הצבא האדום. מאז חלפו למעלה מעשרים שנים, וורשה היא עיר שונה לחלוטין. העיר הישנה, שנהרסה כמעט כליל במלחמה, שוקמה עוד בימי השלטון הקומוניסטי אך מאז סולקו נאמני הקרמלין מן השלטון, נעשתה העיר לכרך מערבי מודרני. שדרות רחבות מתוחות לאורכה, אוטובוסים וחשמליות נהנים מנתיבי נסיעה יחודיים, שני קווי מטרו חוצים אותה לאורך ולרוחב וגורדי שחקים מודרניים מקיפים את "ארמון התרבות" הקולוסאלי, הגבוה בבנייניה של בירת פולין, שהוקם בשנות החמישים בהשראה סובייטית.
 

ארמון התרבות. צילום: מאיר בלייך
ארמון התרבות. צילום: מאיר בלייך



פרקי העבר של פולין כרוכים במיקומה: בין רוסיה ממזרח, גרמניה במערב, שוודיה מצפון ובעבר ישבה מדרום לה אימפריה נוספת, אוסטרו-הונגריה. ורשה נעשתה לבירתה לפני 430 שנים, ב-1596, עת דוכסות ליטא וממלכת פולין אוחדו תחת כס מלכות אחד. סביב ורשה ניטשו מלחמות לא מעט עד שב-1775 כרתו רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ברית שלמעשה שמה קץ לפולין הריבונית. מלכה האחרון, סטניסלאב פוניאטובסקי, שהיה אחד ממאהביה של הצארית יקתרינה, חתם על חוקה (השנייה בתבל אחרי זאת האמריקאית) ב-1791 ובחלוף עוד ארבע שנים ויתר על כתרו ועל עצמאותה של ארצו, ששטחה חולק בין שלוש המעצמות. עם זאת, מלך זה הותיר לפולין של המאה ה-21 גן מרשים, ואז’ינקי פארק, עם ארמונות אחדים. למעט תקופה קצרה בימי נפוליאון, היו הפולנים תחת שלטון זר עד תום מלחמת העולם הראשונה.



האטרקציות התיירותיות של ורשה אינן שונות מאלו שבערי בירה אחרות במרכזה של אירופה ובמזרחה, כשגולת הכותרת שלהן היא העיר הישנה. זאת של ורשה, "סטרה מיאסטו", ממוקמת על גדות נהר הויסלה, אולם שלא כבערי בירה אחרות, הנהר אינו מהווה חלק מן המרקם שלה וכביש דו-מסלולי חוצץ בין העיר לגדה שלו (עתה בונים שם טיילת ומן העבר האחר של הנהר יש חופי רחצה ובעורפם גן חיות). הטירה המלכותית, "זאמק קרולבסקי", היא גולת הכותרת של העיר הישנה. הטירה שנהרסה לחלוטין במלחמת העולם שוקמה וכיום יש בה מוזיאון ובו האוצרות המלכותיים ששרדו את תהפוכות הזמן. הכיכר שלפני הטירה היא מקום כינוס פופולרי ובטבורה נישא על עמוד גבוה פסלו של זיגמונד ה-3, המלך שהעביר את משכנו מקרקוב לוורשה.



הטירה המלכותית. צילום: מאיר בלייך
הטירה המלכותית. צילום: מאיר בלייך



הכיכר היפה בעיר הישנה היא כיכר השוק הרבועה, "רינק", שנראית נפלא ביום של שמש מחממת. במרכזה ניצב פסלה של בת הים, "פומניק סירנקי", המגינה של העיר והיא מוקפת בבניינים עתירי צבעים. בתי קפה ומסעדות ששולחנותיהם הוצבו על המרצפות הישנות משלימים את התמונה. ברחובות הסמוכים אפשר למצוא שורה של גלריות, בתי אוכל, חנויות עדכניות ושורה של מוזיאונים. כאן נזכיר את זה של מריה קירי זוכת פרס נובל, את זה של המלחין הלאומי, פרדריק שופן, ונציין גם את גלריית האמנות הלאומית, ברחוב ירוזולימסקה, שם התרשמנו מיצירות הציור של האמנים הפולניים.




המוזיאון לתולדות יהדות פולין


סיבה נוספת לבוא לפולין ולוורשה הם המחירים הנמוכים. כוס בירה (חצי ליטר) עולה פחות מעשרה שקלים ומנה עיקרית במסעדה יוקרתית, מחירה יגיע לשבעים שקלים. ורשה מציעה שפע של מסעדות, בתי קפה, פאבים ומועדונים. גם קניות אפשר לעשות בזול והמותגים סובבי עולם מצויים גם כאן. ברחבי העיר נבנו קניונים אחדים ושניים מהם מצויים ב"סנטר", בקרבת תחנת הרכבת וארמון התרבות. בחלק המודרני הזה של העיר שזורים מבנים מן העידן הקומוניסטי לצד מבנים מן העת החדשה, שחלקם מאכלסים בתי מלון של רשתות בין לאומיות.



אך אנו באים לוורשה בגלל העבר ולאו דווקא בגלל האטרקציות התיירותיות שלה. לא היינו לבד. בכל אתרי הזיכרון פגשנו בודדים וקבוצות לרוב. צעירים ומבוגרים. שמענו פולנית, עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית. גילם הממוצע של התיירים מישראל עובר את הששים אם לא נביא בחשבון את משלחות התלמידים שעל נחיצותן יש מחלוקת. אתרי הביקור הקשורים לקהילה היהודית שחיה ופעלה בוורשה עד למלחמת העולם השניה, הם במרחב שבו היה הגטו שהקים השלטון הנאצי. לכיכר אומשלג, בקצהו של הגטו, הובאו היהודים לקראת העלאתם לרכבת שתביאם לטרבלינקה. ביולי 1942 החלו הטרנספורטים של 290,000 מיהודי ורשה. ברחוב מילא 18 היה הבונקר של מרדכי אנילביץ וחבריו. האנדרטה לזכר יהודי הגטו ולוחמיו שיצר נתן רפפורט שלוש שנים מתום המלחמה, ואשר בעבר היתה יד הזיכרון היחידה להשמדת קהילת ורשה ולמרד של צעיריה, עומדת כיום בפתחו של המוזיאון לתולדות יהודי פולין.



המוזיאון לתולדות יהודי פולין. צילום: מאיר בלייך
המוזיאון לתולדות יהודי פולין. צילום: מאיר בלייך



המבנה המרשים של המוזיאון, הנראה כקופסה מלבנית שעטופה בפיסות זכוכית, מאכסן היסטוריה של כאלף שנים של קהילה שבשיאה מנתה למעלה משלושה מיליון וחצי איש, אשה וילד. השואה היא רק אחד מפרקי עברה המוצגים בשמונה גלריות. המבואה של המוזיאון, שתוכנן בידי משרד אדריכלים מפינלנד, מאפשרת לאור השמש לחדור פנימה ולהאיר את קירות השיש הגלי הנישאים עד התקרה. חלונות הזכוכית צופים אל שכונת המגורים שהוקמה על שרידי הגטו. ביום השמש שבו ביקרתי שם השתזפו תושבות מקומיות בבגדי ים על המדשאה.



הגלריה הראשונה, המבוא, מוצגת כ"יער", ארץ לא מיושבת. בגלריה השנייה נתקלים ביהודים הראשונים שבאו לפולין. הללו היו סוחרים שלימים התיישבו לצד טירות שליטי הנחלות. אחריהם באו יהודים שנמלטו מאימת פרעות שהיו מנת חלקם במערב אירופה ובמרכזה בתקופת מסעות הצלב.



הגלריה השלישית מייצגת את המאות ה-15 וה-16 שבהן היהודים שימשו כבנקאים, רופאים וסוחרים, גם של חצר המלוכה בקרקוב. תקופה זאת מתוארת כתור הזהב של הקהילה היהודית בפולין וקיצה הגיע עם הפוגרומים של המרד בראשות בוגדן חמלניצקי, גיבורה של אוקראינה השכנה ממזרח. בגלריה הרביעית ניתן להתרשם משחזור צבעוני של בית הכנסת woździec, שנמצא באוקראינה. גלריה זאת מספרת על התקופה של המאות ה-17 וה-18 והיא מעניקה אפשרות ללמוד על חייה של עיירה שבה היהודים היוו חלק משמעותי מתושביה.



הגלריה החמישית מציגה את התקופה שפולין חולקה בין שלוש מעצמות. זאת התקופה של המהפכה התעשייתית והאמנציפציה, שבהן היו היהודים שותפים. רבים נטשו את אורח החיים היהודי-אורתודוכסי, התפתחו תנועות חדשות, דתיות ופוליטיות, שנטעו תקווה בלבם של היהודים. מאידך, תקופה זאת אופיינה גם בהופעתו של גל אנטישמי נוסף. פולין זכתה לעצמאות ב-1918 ועשרים ואחת השנים עד לפרוץ מלחמת העולם מסופרות בגלריה השישית. היהודים נטלו חלק בחיי הרפובליקה, היו פעילים בפוליטיקה ונבחרו ל"סיים" (הפרלמנט) וזאת למרות הקולות האנטישמיים שלא נדמו. היתה זאת גם תקופה של פריחה בתחומי הקולנוע, התיאטרון והספרות.




ההיסטוריה החדשה


הפרק המשמעותי בתולדות הישוב היהודי בפולין ובוורשה הוא הנושא של הגלריה השביעית. תשעים אחוזים מ-3.5 מיליון היהודים הפולנים (450 אלף מהם בגטו ורשה) נספו בשואה והגלריה מציגה את החיים בגטו, את המרד כולל את "עונג שבת" תיאורו המחתרתי של עמנואל רינגלבלום את חיי הגטו - שהוחבא ונחשף לאחר המלחמה. במקביל מצויות רשימותיו של אדם צ'רניאקוב שעמד בראש היודנראט (מועצת הגטו) ושם קץ לחייו כאשר נדרש בידי הנאצים לספק להם רשימות מגורשים.



הגלריה השמינית דנה בתקופה שלאחר המלחמה שאופיינה באנטישמיות בחסות המדינה ואת סיומה של התקופה הקומוניסטית בשנת 1989. פולין החדשה מתייחסת אחרת אל מדינת היהודים. סילוקים של הקומוניסטים אפשר לפולנים לכתוב את ההיסטוריה שלהם מחדש. כך נחשפה פרשת יער קאטין. לימים התברר שלאחר שברית המועצות השתלטה על מזרחה של פולין, בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ, היא רצחה 22 אלף מבכיריה של פולין – אנשי צבא, מדינאים ומשכילים – שהוגדרו על ידה "בורגנים ואנטי-מהפכניים". פרשת הרצח נחשפה במלואה רק ב-1990. מאז הוצבו בוורשה אתרי זיכרון שלא התאפשרו קודם לכן. בראש האתרים הללו ניצב "מוזיאון ההתקוממות", ולמרות שמדובר בהיסטוריה פולנית, כל ההסברים הם גם באנגלית.



ואז'ינקי פארק. צילום: מאיר בלייך
ואז'ינקי פארק. צילום: מאיר בלייך



ההתקוממות נגד הכובש הנאצי פרצה בוורשה באחד באוגוסט 1944 (וכשנה אחרי הדברת המרד בגטו). סיבותיה היו פוליטיות: "הארמיה קראיובה", ארגון המחתרת שפעל בהשראת הממשלה הגולה בלונדון, ביקש להשתלט על העיר לפני שהצבא האדום, שניצב מן העבר המזרחי של נהר הויסלה, יניף בה את דגלו. המתקוממים לא זכו לסיוע מצדו של סטאלין והנאצים דיכאו את המרד בתוך חודשיים תוך גרימת הרס כמעט מוחלט לעיר ולמותם של עשרים אלף לוחמים ו-150 אלף אזרחים.



המוזיאון, שהיה מלא במאות תלמידי בית ספר, מתאר את מהלך ההתקוממות, יום אחרי יום, וגם מאזכר את המרד בגטו ואת ניצוליו שהצטרפו ללוחמים הפולנים. "ההיסטוריה של יהודי פולין היא חלק מההיסטוריה של ארצי. במובן הרחב של המילה מדובר בהיסטוריה של האומה שלי, וצריך לשמר את זכרה", אמר נשיא פולין לך קצ'ינסקי, בראיון שהעניק לי ב-2008 בירושלים, שנתיים לפני שנהרג ב-2010 בהתרסקות מטוסו על אדמת רוסיה, בדרכו לטקס לזכר נרצחי יער קאטין.