באיחור לא אופנתי של כמעט חודשיים מאז שנחתם, ושש ורבע שנים לאחר תקרית "מאווי מרמרה", אישר הפרלמנט הטורקי את הסכם הפיוס עם ישראל. העיכוב נגרם בין היתר משום שהנשיא רג’פ טאיפ ארודאן וממשלו היו עסוקים במרד הכושל ובצעדי הדיכוי נגד האויבים האמיתיים והמדומים של המשטר. המרוויחה הגדולה מההסכם היא ישראל. היא לא התקפלה ולא הסכימה שטורקיה תעביר במישרין סחורות לעזה, בלי פיקוח ובידוק של ישראל, כפי שאנקרה דרשה. טורקיה התחייבה לסלק את מפקדת הזרוע הצבאית של חמאס ופעיליו משטחה – אם כי במערכת הביטחון ספקניים אם אכן זה יקרה. הפרלמנט הטורקי מעביר חוק שיבטל את התביעות שכבר הוגשו נגד קציני צה”ל וחייליו בגין מעורבותם בהשתלטות הכושלת של חיל הים על "מאווי מרמרה", תקרית שבה נהרגו עשרה אזרחים טורקיים. על פי החוק, אזרחים טורקים לא יוכלו להגיש תביעות כאלה בעתיד.



ההישגים הטורקיים הם בעיקר במושגים של כבוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו התנצל על התקרית כבר לפני כשלוש שנים בפני ארדואן. ישראל גם תעביר תוך כשלושה שבועות כ־21 מיליון דולרים לקרן הומניטרית שתנוהל בידי ממשלת טורקיה וכספיה יחולקו על פי החלטתה למשפחות הנפגעים ולמי שנפגעו במשט. שתי המדינות יחזירו את היחסים הדיפלומטיים ביניהם לדרג הגבוה ביותר של שגרירים שימונו לשגרירויות בתל אביב ובאנקרה. אך גם זהו צעד סמלי בלבד. שכן היחסים הכלכליים בין שתי המדינות היו טובים מאוד בכל שש השנים האלה, והסחר רק הלך והתרחב, והוא צפוי לגדול עוד יותר כשתיחתם עסקת הגז בין שתי המדינות.



כשחתמה ישראל על ההסכם, עמדה לנגד עיניה טורקיה מסוימת. כיום זו טורקיה אחרת. זו הייתה טורקיה שמדיניות החוץ שלה נכשלה והיא מצאה עצמה מבודדת ומסוכסכת עם כל שכניה: סוריה, איראן, עיראק, הכורדים ועד לאחרונה גם רוסיה. משטרו של ארדואן תמך בסתר בדאע”ש, רכש ממנו נפט, הבריח לו נשק ואפשר לתומכי טרור מאירופה, רוסיה, סין ודרום מזרח אסיה לעבור בתחומה בדרכם לשדות הקטל של "המדינה האסלאמית". בכיוון השני אפשרה טורקיה לפליטים מסוריה להסתנן לאירופה ואף עודדה אותם. המדיניות הזאת גם ערערה את יחסיה של אנקרה עם האיחוד האירופי.



אהוד ברק. אולי לכך התכוון בהערתו החידתית? צילום: אבשלום ששוני
אהוד ברק. אולי לכך התכוון בהערתו החידתית? צילום: אבשלום ששוני



אהוד ברק. אולי לכך התכוון בהערתו החידתית? צילום: אבשלום ששוני מי שהאיצה במשך שנים בישראל לחתום על הסכם הפיוס הייתה ארה”ב. לא בטוח שהיא אינה מתחרטת על כך. בעקבות ההפיכה, היחסים בין אנקרה לוושינגטון מתוחים. בין השאר בגלל סירוב וושינגטון להסגיר לארדואן את אויבו המושבע פתאוללה גולן. אך לא רק. טורקיה מתפייסת עם רוסיה והיא גם מבקשת לשקם את יחסיה עם איראן, התומכת במשטרו של באשר אסד, שאותו עד לאחרונה ביקשה טורקיה להפיל. כעת נשמעות ממנה זמירות חדשות. טורקיה כבר לא מדברת על הפלת אסד, אלא על שמירת שלמותה של סוריה, כדי שלא לאפשר לכורדים להקים בה ישות משלהם. על רקע כל אלה החלה ארה”ב להעתיק לרומניה את כלי הנשק הגרעיניים שלה שמאוחסנים בבסיס האוויר אינצ’רליק ושימשו את המורדים. וושינגטון מתקשה לבטוח באנקרה, שהופכת עבורה למדינה לא יציבה.



ישראל מצדה צריכה להמשיך להיות זהירה ביחסיה עם טורקיה ולנקוט כלפיה גישה של כבדהו וחשדהו. ארדואן ימשיך לתמוך בחמאס, וספק רב אם יסכים שהמודיעין שלו יחדש את קשריו עם המוסד. גם הסיכוי שטורקיה תחזור להיות שוק לנשק ישראלי הוא לא גדול. אם כי אין ספק שטורקיה לא תהסס לרכוש מישראל מל”טים או ציוד מודיעיני אם תזדקק לו למלחמתה בכורדים.



ואולי החשוב מכל: על ישראל לא להיראות כמי שהיא חלק מהמאמץ הרוסי להקים מערך חדש במזרח התיכון, שתכליתו היא בראש ובראשונה לדחוק את ארה”ב. גם כך בוושינגטון אינם מרוצים ממגעיו התכופים של נתניהו עם ולדימיר פוטין (ארבע פגישות בפחות משנה) ולא משוכנעים שהן נועדו רק ליצור מנגנון תיאום למניעת תקריות בין חילות האוויר של שתי המדינות בשמי סוריה.



אולי לכך כיוון אהוד ברק בהערתו החידתית - שאותה הוא מסרב להסביר בפומבי, אלא רק בוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון, שאליה כנראה לא יוזמן - על “פרשה נוספת” שהוכיחה את חוסר אחריותו של נתניהו.