המכשפה: פגישה עם קוראת עתידות ביום הראשון ללימודים. סיפור

סגרה את הטלפון והתיישבה על הספה. 

מול המזגן, ועדיין הזיעה. שלושה ילדים צעקו במטבח שהם רוצים משהו. שניים מהם היו שלו. היא הביטה בו במבט שאומר: לך תראה מה הם רוצים, או שאני רוצחת מישהו.

הוא עצם את עיניו.

ונזכר בדבר הראשון שאמרה לו, בדייט הראשון, לפני המון שנים: “אני, מה שאני אוהבת בקיץ", אמרה לו אז - הייתה צעירה ויפה, ולבשה שמלה יפה ומהוגנת (בכל זאת, דייט ראשון) אבל שאפשרה להציץ לה מהצדדים (בכל זאת, דייט ראשון) - “מה שאני אוהבת בקיץ, זה שלא נורא חם לי".

הוא גיחך בלי ששריר אחד יזוז בפניו. גיחוך פנימי. מוסתר היטב. וקם לילדים. איך שיצא מקו הרוח הקרירה של המזגן הרגיש שהוא הולך לרצוח את אחד מהילדים האלה. ותהה אם לרצוח את הילד האורח זה נסיבות מקילות, או מחמירות.  

2. 

“לא רשום לי לוי", אמרה הפקידה בבית המלון.

“סליחה?", הוא אמר, מייצב את המזוודה ברגל אחת ומנסה לא ליפול, בעוד אשתו מחנה את האוטו.

“לא רשום לי לוי", חזרה הפקידה. “אתם לא רשומים פה".

“ניב והדס לוי", אמר לה. “תבדקי".

היא בדקה שוב: “ניב והדס?"

“כן".

“מה השם משפחה?".

הוא הביט בה.

“תאמר לי עוד פעם שם משפחה, בבקשה".

“לוי", הוא אמר, לאט ובשקט. “שם משפחה זה לוי".

אשתו הגיעה עכשיו ונעמדה לידו. הוא קיווה שכל הבלגן הזה ייפתר עד שתגיע, כי היא זו שדאגה שאמא שלה תבוא ותשמור על הילדים בהתראה של כמה שעות, והיא זו שהזמינה מקומות במסעדה לא רחוקה שקראה עליה באינטרנט, והיא זו שלקחה את המונית למוסך כי חששה מהרעש המוזר הזה שנשמע כל פעם שנסעו ברוורס, ולא רצתה להיתקע באיזה שביל גלילי באמצע הלילה, ואפילו הספיקה להכין מראש את הילדים ליום הראשון ללימודים, מחרתיים, הכל מוכן ומתוקתק ומסודר, וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק להזמין את המלון - 

“אין לי לוי, מצטערת", אמרה הפקידה.

“טוב", הוא אמר מהר, “אז בואי תמצאי לי חדר -" 

“אני מצטערת", אמרה הפקידה, “אנחנו בתפוסה מלאה".

הוא הביט בה. היא הביטה בו. ושניהם הרגישו את אשתו מגיעה מאחוריו. לקח לה בדיוק שתי שניות כדי לעקוף אותו ולצעוק על הפקידה כמו שלא צעקו עליה מימיה. ועדיין, זה לא עזר. הפקידה כמעט בכתה, אבל התפוסה נשארה מלאה. 

הוא גרר את המזוודה חזרה לאוטו.

 3.

“תיסע ישר למסעדה. אני לא מוותרת על זה".

“בסדר".

“אני לא מוותרת על זה בשום פנים ואופן".

“בסדר".

“ואחר כך מצדי נמצא בית מלון אחר".

“אין בית מלון אחר", הוא אמר. “חיפשתי. אולי יש בחיפה".

“חיפה זה שעתיים נסיעה, אתה מפגר?"

“מה אני יעשה", אמר וניסה להקשיב להוראות הווייז. “אין פה בסביבה שום צימר פנוי, או מלון, או -"

“מה עם זה?", אמרה ודחפה לו את הטלפון לפרצוף. כמעט עשה תאונה. לקח נשימה עמוקה והציץ בטלפון שלה.

“מה זה?"

“'שעות של כיף'", היא אמרה. “ככה קוראים למלון הזה".

“'שעות של כיף'?"

“ככה קוראים לו".

“תראי לי -", אמר ולקח את הטלפון ביד אחת. ומיד קלט: “זה מלון של בוגדים".

“אז?"

“זה לפי שעות", אמר. “בגלל זה קוראים לזה 'שעות של כיף'".

“לא אכפת לי".

“זה הג'יפה של הג'יפה, את תמותי מזה".

“לא אכפת לי", אמרה. “אני לא חוזרת הביתה. עד שאמא שלי באה והסכימה לישון בלילה - אני לא חוזרת הביתה".

היא לקחה ממנו את הטלפון וסגרה אותו בתנועת בוהן החלטית. פעם היה אפשר לטרוק טלפונים, הוא חשב, פעם, כשהיו טלפונים צדפה, סטאר־טק וכאלה, היית מתעצבן על מישהו, וסוגר אותו ב"טק" רועש כזה, ביד אחת -

“על מה אתה חושב?"

“כלום", אמר מהר.

4. 

אחרי המסעדה, שהייתה לא רעה בכלל, הם ישבו באוטו וחשבו מה לעשות. מכיון שהמלונית "שעות של כיף" אכן תומחרה לפי שעות ולא לפי הכיף, הם לא רצו להגיע מוקדם מדי. 

“אני יודעת", אמרה לפתע, “בוא נלך לראות מכשפה".

“מה?"

“יש כאן מכשפה אחת, נורא טובה, אחותי הלכה אליה פעם בצחוק, והייתה בשוק כמה היא פגעה בול".

“מה? לא הבנתי. מה זאת אומרת מכשפה?"

“מכשפה, נו", אמרה והתחילה לחפש בטלפון, “לא מכשפה עמי ותמי, מכשפה קוראת עתידות כזאת".

הוא הביט בה ללא אומר.

“מה, נו, אל תהיה אשכנזי".

“התחלת?"

“סתם, בצחוק, בוא נלך אליה - היא באיזה כפר ערבי פה - נו, איך קוראים לה, נעימה, נעימה". היא דפקה בעצבנות על המסך הקטן, שלא נענה למהירות אצבעותיה.

“כפר ערבי??!!"

“מה, מה, כפר ערבי, אפשר לחשוב - אנחנו בגליל, מה נראה לך, הכל פה אינטל?"

בסוף היא מצאה. כמובן שהיא מצאה.

5.

המכשפה קיבלה את שניהם. קודם היא נכנסה, ואחר כך הוא. החדר שלה היה מלא בכל מיני אבנים טובות ונוצות צבעוניות של ציפורים ובקבוקים קטנים של שוופס סודה שהיו ממולאים בנוזלים בצבעים שונים. היא אמרה לו את כל הדברים שציפה לשמוע, בתוספת כמה אבחנות מאוד כלליות (“רואים שלא קל לך בחיים, אבל אתה תראה שעוד מעט הכל ישתפר"). 

היה שם ריח מוזר של תבלינים וזיעה, והאישה נראתה לו בת 200. אבל היא דיברה בקול צלול ובעברית טובה. והביטה בו כל הזמן בעיניים. ישר בעיניים. 

כשהוא יצא, הם נכנסו למכונית, ונסעו לעבר המלונית. הוא שאל אותה כמה זה עלה, והיא סירבה לומר לו. 

“מתנה, ממני", אמרה.

“בסדר, ממך זה גם ממני".

“לא," אמרה, “זה כסף שלי. קיבלתי מאמא שלי, ליום נישואים".

“אני רוצה לדעת".  

“לא", אמרה. 

הם נסעו בשתיקה. הוא ניסה לברר מה היא אמרה לה, והיא אמרה שזה מזל רע ושהאישה הזהירה אותה במפורש לא להגיד לבעלה מה היא אומרת, אחרת כל הדברים הטובים יתהפכו לרעים. אבל הוא לחץ, ומכיוון שלא היה נעים לה בגלל הכסף, היא אמרה לו בסוף. התברר, כמובן, שהיא אמרה לשניהם בדיוק אותו דבר. 

היא הרגישה חרא.

הוא הרגיש מנצח.

ואז היא פלטה: “זה עלה 3,000 שקל".

“מה?!!"

“בסדר", היא אמרה, “ככה זה עולה הדברים האלה".

“3,000 שקל?!"

“זה פעם בחיים, נו. לא היה לי נעים כבר, ונתקענו, וחשבתי שזה יהיה פחות, ואז היא אמרה 5,000, ואמרתי לה אין מצב, אין מצב את שומעת אותי -"

“3,000 שקל?!!!"

הם השתתקו. כשהגיעו למלונית הוא לא רצה לצאת. היא הייתה אומללה. בסוף יצאה לבדה, סחבה את המזוודה ונכנסה למלונית. לפני שחשב מה הוא עושה, הוא התניע את המכונית ונסע משם. 

אחרי שנייה הטלפון שלו התחיל לצלצל, אבל הוא כל כך כעס שלא היה מסוגל לענות. אחרי הצלצול השלישי ברציפות הוא כיבה את הטלפון.

 6.

כל אותו הלילה הוא לא הגיע. גם לא למחרת. היא הפסיקה להתקשר. חיכתה עד שתיים בלילה, ואז לקחה קלונקס ונרדמה. בשש וחצי בבוקר היא קמה ליום הראשון ללימודים, והוא היה בבית. 

שניהם עזרו לילדים להתארגן, וחייכו אליהם וחיבקו אותם ושילחו אותם לדרכם כאילו כלום לא קרה. אחרי שהלכו הוא אמר שהוא צריך ללכת לעבודה. ויצא. היא התיישבה במטבח, רועדת.