הפעם האחרונה שהייתי מאושר הייתה לפני שנה וחצי, בפארק שעשועים בצפון עיראק. זה היה בשעות הערב המאוחרות, לאחר שהשמש המזרח תיכונית העצבנית שקעה והשהייה בחוץ כבר לא הייתה משימה מסכנת חיים לאדם בהיר כמוני. 

הפארק היה מלא ילדים כורדים־עיראקים מדוהוק, העיר הסמוכה. כשעליתי על המתקן הכי מטופש בפארק, מכונית עם פדלים על מסילה בגובה מגוחך של שניים־שלושה מטרים, הילדים התפקעו מצחוק. כאילו לא מספיק שהייתי הדבר הכי בלונדיני שנראה בצפון עיראק מאז דצמבר 2011, כשהכוחות האמריקאים קיפלו ציוד, שבו הביתה והשאירו מאחוריהם מדינה נטולת בלונדינים ורוויית יצרים וזעם דתי, אלא שגם נראה שלא ממש הסתדרתי עם המתקן והתקשיתי לפדל ולהתקדם. ככה יצא שכל כמה מטרים נתקעתי על המסילה ויכולתי לשמוע את החבר׳ה המקומיים במכונית הפדלים מאחורי נקרעים מצחוק. 

קולות הצחוק שלהם התערבבו עם המוזיקה עתירת הדרבוקות והסלסולים שעלתה מהרמקולים של הפארק ועם הבומים העל־קוליים של מטוסי הקואליציה שהיו בדרכם להפציץ יעדים של דאעש. 

בתוך כל זה הייתי מאושר. אני יודע שזה הולך להישמע ממש דפוק, אבל הכאוס סביבי והרגשת הקרבה למוות הם שגרמו לי להיות שליו, בצורה שאני לא יכול להסביר. אם מחפשים הצדקה כלשהי לביקורים שלי בנקודות החמות והמסוכנות ביותר בעולם (בשנים האחרונות ביקרתי בקוריאה הצפונית, בעיראק, בקטאר ובמזרח טורקיה), אני חושב שהיא בראש ובראשונה פסיכיאטרית־נפשית, כטיפול אנטי־דיכאוני. 

פארק השעשועים בצפון עיראק. אושר גדול


כמובן שיש חשיבות לכתבות שכתבתי בעקבות הביקורים במקומות האלה, אבל אני לא רוצה להתחסד ולדבר על החשיבות של “השליחות העיתונאית" במקומות האלה. ראשית כל, כי אני לא באמת עיתונאי - אני בסך הכל ״הכתב לענייני עצמו״. שנית, כי אין דבר כזה עיתונאים שעושים דברים נטו בגלל החשיבות שלהם למין האנושי. אנשים, עיתונאים במיוחד, עושים דברים בשביל עצמם, כל אחד והאינטרסים שלו, ולא בשביל הכלל. אני לא אומר שאין אנשים כאלה, אני בטוח שיש צדיקים, אבל הם בטח לא עיתונאים. אם אתם מחפשים צדיקים בעולם, לא תמצאו אותם במאגרי כוח האדם של מערכות העיתונים. 

אני בטוח בזה שכל עיתונאי המלחמות הם אנשים דפוקים שהבלגנים העולמיים מרגיעים אותם. יש אנשים שצריכים בלגן אמיתי, בלגן מסיבי וניחוח של מוות פוטנציאלי בשביל להירגע ולהעריך את מה שמכונה “החיים עצמם". יש אנשים שנובלים במקומות סטנדרטיים ורגועים ומסודרים - כמו למשל צפון תל אביב. אני אחד מאותם אנשים.

האמת היא שאם לא הייתי נשוי ולא היה לי בבית הדבר שאני הכי אוהב בעולם - הילד שלי ארד - 
הייתי מצטרף לכוחות הכורדים של הפשמרגה במלחמתם בכוחות דאעש (כבר בדקתי, הם מקבלים מתנדבים מארצות זרות). והייתי עושה את זה לא רק כטיפול פסיכיאטרי אנטי־דיכאוני, אלא גם מכיוון שאני מאמין במלחמה הכורדית ומאמין שהם היחידים שיש בידם יכולת לטהר את עיראק וסוריה מדאעש. שוב, הכל כמובן חוזר בסופו של דבר לפחדים שלי עצמי, לכך ש"המדינה האסלאמית" יגיע אלינו, אלי. 

***
 

מאז שחזרתי מעיראק אל הבורגנות ושכונת רמת אביב, העולם בעצם הפסיק להיות דפוק ואני שבתי להרגיש מעורער. נכון שאנחנו חיים בנקודה די חמה מבחינת סכסוכים עולמיים, אבל האמינו לי, מה שקורה כאן במדינה לא נראה בשום אופן וצורה כמו מה שקורה בעיראק או בקוריאה הצפונית. כבר כתבתי שבתור מי שראה קצת את הדארק סייד אוף דה מזרח התיכון, אני יכול להגיד שמדינת ישראל היא סוג של נס, נווה מדבר בסביבה עם תנאי צמיחה קשים במיוחד.


ממש בימים אלו עלתה לאוויר סדרה חדשה, סופר מושקעת, בהפקתו של ג'יי ג'יי אברהמס שנקראת ״ווסטוורלד״. עלילת הסדרה מתמקדת בנעשה בפארק שעשועים עתידני, שבו מדמים את המציאות של המערב הפרוע באמצעות אנדרואידים, רובוטים דמויי אדם. הבונוס האמיתי בפארק הוא שאתה יכול להרוג את האנדרואידים האלה או לקיים איתם יחסי מין כרצונך. הסיבה שאנשים בעצם משלמים כדי להיכנס לפארק הזה היא כי אין בו לא חוק ולא סדר.

זאת פחות או יותר ההרגשה בעיראק (חוץ מהקטע של הסקס). זו האווירה. תוהו ובוהו אחד גדול. וזה מפחיד ומסעיר ומרתק להיות במקום כזה. העניין היחיד הוא שבעיראק, בניגוד לפארק שבסדרה, אתה באמת יכול למות. אבל לאנשים שלא מפחדים למות, שאולי אפילו מנהלים מערכת יחסים אינטימית עם המוות, זה לא עניין כזה גדול.  

***


בשבוע הבא אטוס לביקור בקוטב הצפוני. ליתר דיוק, למקום המיושב הכי קרוב לקוטב הצפוני - שהוא גם הנקודה המיושבת הצפונית ביותר בעולם - העיר לונגיירבין באיי סבאלברד, ששייכים מבחינה פורמלית לממלכה הנורווגית.

מה שמעניין אותי שם זה כמובן הקיצוניות של המקום. שני דברים עיקריים מתרחשים שם בתדירות של אחת לשבוע־שבועיים בערך, בלי שיהיה אפשר לחזות אותם מראש: אורות הזוהר הצפוני, האורורה, רוקדים בשמיים, ומישהו נטרף על ידי דוב קוטב. אני מניח שאחווה אחד מהשניים.