ביום שלישי, בתום מערכת בחירות שלא נראתה כמותה במאה השנים האחרונות לפחות, יבחרו האמריקאים את הנשיא הבא שלהם. הרבה מלל נשפך על הבחירות הללו לאורך 15 החודשים האחרונים. רבות דובר, ובצדק רב, על ההשפעה המכריעה שתהיה לתוצאות הבחירות על מדיניות ההגירה והחוץ של ארצות הברית, על מדיניותה הכלכלית־חברתית וכן על מדיניותה המשפטית. אין מקום לספק: אם תנצח המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, תושלם המהפכה של ברק אובמה; אם המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ ינצח, תצא ארצות הברית לדרך חדשה.

אבל עם כל הכבוד לדיונים על קווי המדיניות, הבחירות הללו לא ממש נסבות על מהות המדיניות של המועמדים. הסוגיה העיקרית שסביבה מתנהלת מערכת הבחירות הזאת, כבר מראשיתה, היא השאלה למה אתה מתנגד יותר: לדונלד טראמפ האיש או למה שהוא מייצג?
טראמפ מייצג את שאט הנפש של עשרות מיליוני אמריקאים מהממסד, תחושה שהולכת ומתעצמת כבר למעלה מעשור. לא מדובר רק בממסד הפוליטי, אלא גם בממסד התקשורתי, האקדמי והכלכלי. למיליוני אמריקאים פשוט נמאס ממה שהם תופסים כממסד מושחת עד היסוד.

העובדה שטראמפ יוצא נגד הממסד היא הסיבה לכך שהוא ניצח בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, והיא הסיבה לכך שהוא סוגר את הפער עם קלינטון כיום. המצביעים הרפובליקנים בבחירות המקדימות מאסו מזמן בהנהגת מפלגתם. 
בשתי מערכות הבחירות לנשיאות הקודמות סירבו המועמדים הרפובליקנים ג'ון מקיין ומיט רומני לנהל מלחמת חורמה נגד ברק אובמה. ב־2008 סירב מקיין להבליט את הקשרים העמוקים שהיו לאובמה עם גורמים קיצוניים ואנטי־אמריקאיים, כבר מראשית דרכו כילד במשפחת קומוניסטים בהוואי. למורת רוחם של מצביעים רפובליקנים רבים התעלם מקיין מכך שג'רמייה רייט, הכומר של אובמה במשך יותר מ־20 שנה, הטיף באופן קבוע לשנאת ארצות הברית ואף אמר כי אמריקה הייתה ראויה למתקפה שספגה ב־11 בספטמבר 2001.
ב־2012 סירב רומני ללכת ראש בראש עם אובמה בנושאי החוץ והביטחון ובנושא הרפורמה הקיצונית במערכת הבריאות שחולל אובמה שלוש שנים קודם לכן. מצביעיו נותרו פעורי פה כאשר התעלם מכל הזדמנות לתקוף את אובמה בצורה אפקטיבית וזעמו על כך.
מיליוני מצביעים יצאו משני ההפסדים בתחושה שלהנהגת מפלגתם חשוב יותר מה יגידו עליהם בתקשורת הממסדית מאשר מה יקרה בבחירות. התחושה הזאת הלכה והתחזקה לנוכח אי־מוכנותה של ההנהגה הרפובליקנית לנהל מלחמת חורמה בקונגרס נגד אובמה ומדיניותו.
בתחום יחסי החוץ, למשל, במקום להשתמש בסמכותו החוקתית של הסנאט לאשרר אמנות בינלאומיות רק ברוב של שני שלישים כדי לטרפד את הסכם הגרעין של אובמה עם איראן, החליטה ההנהגה הרפובליקנית בקונגרס לכבד את טענתו חסרת היסוד של אובמה כי אין מדובר באמנה בינלאומית. במקום להמית את ההסכם באבו חוקקו המנהיגים הרפובליקנים בסנאט חוק שחייב אותם לגייס שני שלישים מהסנאט כדי לפסול את ההסכם, וכך הבטיחו כי אובמה יצליח ליישם את ההסדר. וכפי שעשו בכל הקשור לאיראן, כך עשו המנהיגים הרפובליקנים בסנאט בשלל נושאים אחרים. והמצביעים מאסו מהם.
המצביעים הרפובליקנים שהביאו לטראמפ את הניצחון בבחירות המקדימות בחרו בו, משום שהם ראו שטראמפ רץ לא רק נגד הממסד הדמוקרטי, אלא גם נגד הממסד הרפובליקני. סירובו של טראמפ להודיע כבר בעימות המועמדים הרפובליקני הראשון באוגוסט 2015 כי יתמוך במועמד המפלגה גם אם לא ייבחר, זעזע את הממסד אבל דרבן את המצביעים לתמוך בו. העמדה החד־משמעית והקיצונית שלו נגד הגירה ממקסיקו, נגד סחר חופשי ונגד המלחמה בעיראק הפכו אותו לגיבור המצביעים האנטי־ממסדיים.

שוביניסט וגזען 


סוד הצלחתו של טראמפ נבע מההיגיון הפשוט: ככל שהוא מרד בממסד, כך הפכו המתקפות של מתנגדיו לבלתי אפקטיביות. טראמפ הצליח לבטל את הביקורות - שרבות מהן היו מוצדקות לחלוטין - כטרוניות של הממסד הרקוב. כך למעשה עד היום הוא מצליח לשרוד, גם לנוכח הררי עדויות על היותו בן אדם בעייתי ביותר.
הממסד שהמצביעים מורדים בו אינו מוגבל למערכת הפוליטית. הם מורדים גם בממסד התקשורתי, האקדמי והכלכלי. בסקר שערך השבוע העיתון "USA Today" נשאלו אזרחי אמריקה: "מיהו לדעתכם הגורם העיקרי שעלול לנסות לשנות את תוצאות הבחירות?"; בעוד הדמוקרטים טוענים ללא הפסקה כי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מתערב בבחירות לטובת טראמפ, 45% מהנשאלים השיבו כי התקשורת תנסה "לגנוב" את הבחירות. 21% מהם השיבו כי הממסד הפוליטי הלאומי ינסה לרמות, ורק 10% סברו כי גורמים זרים, למשל האקרים רוסים, ינסו לפגוע באמינות התוצאות. נוסף על זה, 75% מהנשאלים טענו כי התקשורת תומכת בקלינטון, ו־8% בלבד סבורים כי התקשורת תומכת בטראמפ.
ואז צצים האקדמיה ושאר הגורמים המזוהים עם משטר הפוליטיקלי קורקט. טראמפ, בלשונו המשוחררת, משלח את מצביעיו לעמוד בגלוי מול האימה החברתית והאינטלקטואלית של הקומיסרים הללו. 

טראמפ. יותר קרוב לאורן חזן מלרייגן. צילום: רויטרס
אל מול הדחייה העוצמתית הזאת נגד הממסד, עומדים המצביעים המתנגדים לטראמפ. בקבוצה הראשונה יש שמרוצים מהמצב בארצות הברית של ממשל אובמה, ועמם נמנים חברי הממסד האמריקאי שנגדו רץ טראמפ. תמיכתם בקלינטון באה לידי ביטוי בסקר שנערך בקרב האליטה באזור וושינגטון באוגוסט בידי העיתון השמרני
"Washington Examiner". קלינטון זכתה ברוב עצום של 62% מהקולות, לעומת 20% שנתנו את תמיכתם לטראמפ. 20% מהרפובליקנים בוושינגטון אמרו שהם מצביעים לקלינטון.
מלבד המרוצים הללו, שאינם מעוניינים בייבוש הביצה שטראמפ מבטיח לערוך, יש לא מעט אמריקאים שאומנם לא מרוצים מהמצב, אבל פשוט מתעבים את טראמפ. 
נשים רבות טענו בשבועות האחרונים כי טראמפ הטריד אותן מינית. טענותיהן נתפסות אמינות, כי במהלך מסע הבחירות נשמע טראמפ מדבר על נשים בצורה שוביניסטית ואף פורנוגרפית. מעבר לכך, במשך קרוב ל־40 שנה הוא מטפח דימוי ציבורי של פלייבוי, המזכיר את ח"כ אורן חזן יותר ממה שהוא מזכיר את רונלד רייגן.
נוסף על כך צפו הטענות בדבר היותו של טראמפ גזען. השימוש במילים בוטות כדי לתאר בעיות לאומיות - כמו למשל האמירה שלו שלפיה ממשלת מקסיקו משגרת אנסים ופושעים אלימים אחרים לארצות הברית - מוצג בצדק מסוים כאות לגזענותו או לפחות לעובדה שאין לו בעיה עם מסרים בעלי גוון גזעני.

האנומליה המערכתית 


וזה מביא אותנו לאנומליה של מערכת הבחירות הזאת: על פי הסקרים כיום, טראמפ זוכה לכ־45% מהקולות לעומת 47% לקלינטון, בעוד רק 38% תומכים בו אישית מול 59% תמיכה בקלינטון. במילים אחרות, הרבה מאוד מצביעים נותנים את קולם לטראמפ אף שאינם סובלים אותו. האנומליה הזאת מוסברת על ידי הסלידה מהממסד.
ולמה גרמו החקירות הפליליות שנפתחו נגד המועמדת הדמוקרטית ואנשי צוותה? בשישי שעבר הודיע במפתיע ג'יימס קומי, ראש הבולשת הפדרלית, כי החקירה הפלילית נגד קלינטון נפתחה שוב לאחר שנסגרה ביולי - ומאז המספרים של קלינטון בסקרים לא צנחו. אדרבה, מצבה השתפר קצת.
ב־28 באוקטובר נתן לה ממוצע הסקרים 44.9% תמיכה, וב־2 בנובמבר היא זכתה ב־45.3% תמיכה. טראמפ באותו שבוע עלה מ־41% תמיכה ל־43.6%. שני גורמים הובילו לסגירת הפער. הגורם הראשון הוא הרפובליקנים שלא סובלים את טראמפ , אך בולעים את הרוק ותומכים בו, משום שהם הגיעו למסקנה שלא ניתן לאפשר לממסד הנתפס בעיניהם כרקוב להמשיך לשלוט. 

קלינטון. מואשמת בפשעים חמורים. צילום: רויטרס
הסיבה השנייה לסגירת הפער בין שני המועמדים היא זליגת קולות מהמועמד השלישי גארי ג'ונסון, הליברטריאני, לטראמפ. זאת אומרת, קולות המחאה עוברים לטראמפ. ב־28 באוקטובר זכה ג'ונסון ב־5.3% תמיכה בממוצע, וב־2 בנובמבר ירד שיעור התמיכה בו ל־4.6%.
במילים אחרות, החשדות הפליליים המתחזקים נגד קלינטון אינם גורמים לתומכי הממסד לנטוש אותה. כפי שקלינטון עצמה אמרה לאחר שנפתחה החקירה נגדה שוב: התומכים שלה כבר השלימו עם פרשת שרת האינטרנט הפרטי שלה. החשדות נגדה פועלים לטובתו של טראמפ, משום שהם מזכירים לרפובליקנים ולעצמאיים עד כמה רקוב הוא הממסד, וכך משכנעים את אלה שאינם סובלים את טראמפ שהממסד יותר גרוע ממנו.
ימים יגידו אם תביא החזרה הביתה של הרפובליקנים שסולדים מטראמפ לניצחון בקלפי. אבל מה שבטוח הוא שהסלידה כלפי הממסד לא תיתן לקלינטון רגע אחד של מנוח אם היא תיבחר. מצד שני, שנאת הממסד את טראמפ תביא לעימותים חסרי תקדים בינו לבין הממסד, אם הוא יגבר עליו ביום שלישי.
הרבה מאוד נתון על כף המאזניים ערב הבחירות לנשיאות. אבל הנושא שיקבע הוא שאלת הממסד האמריקאי. קלינטון, החשודה בפשעים חמורים, היא רק שליחה. אם ינצח טראמפ, הממסד - ועמו קלינטון - יובס.