אילו היית חי, היית היום בן 94. היית, קרוב לוודאי, סבא סבבה. מושיב את הנינים על הברכיים, רואה איתם טניס בטלוויזיה ומספר להם שהיית אחלה שחקן טניס. כשהנכדים לא היו רואים, ואף על פי שהזהירו אותך שזה לא בריא, היית מוזג בחשאי כוסית ג'וני ווקר, מצית סיגריה קנט ויושב ליד החלון, נושף את העשן החוצה, שלא יישארו סימנים לריח הסיגריות.

היית מהרהר בימים ההם שבהם היית עטור תהילה, גיבור מלחמה, יפה הבלורית והתואר–טוהר. ואחריהם באו הימים שבהם הפכו אותך ל"בוגד" ול"נאצי", שתו את דמך, קיללו את אשתך וילדיך, המתינו בפתח ביתך ואיימו על חייך - איזה מהפך.
אילו היית איתנו היום וב–21 השנים האחרונות, היית הופך להרבה יותר סמוק בפנים. אין ספק שבראיונות עם עיתונאים היית שופך אש וגופרית ומשתמש בביטויים לא דיפלומטיים נגד מי שמנהל את המדינה ותפס את מקומך ליד הגה ההנהגה. למזלך, אתה לא איתנו. בזמנך ניסית לעשות שלום ולדבר על צדק, חטפת שלושה כדורים. היום כבר לא מדברים, לא על שלום ולא על צדק. האלימות לא מפסיקה לכרסם ביסודות הדמוקרטיה, שבעזרת ראש הממשלה, שנדמה שהתנהגותו דומה להתנהגות של דיקטטור, הפכה לבדיחה ונמצאת בהידרדרות לקראת קטסטרופה. 

היום "שמאל" היא מילה נרדפת לבוגדים, "תקשורת" היא מילה נרדפת לאויבים, "הומניות" היא חולשה חולנית, סמל התרבות זה קולולולולו.
השחיתות, האלימות, העבריינות הפכו להיות חסרות גבולות. נשיאים, שרים, ח"ככים, שופטים, קציני צבא ומשטרה מגיעים בהמוניהם לספסל הנאשמים ולבתי הסוהר. לא שבתקופה שלך היו כולם צדיקים, אבל סדרי הגודל והכמויות בלתי נתפסים.

בזה אתם מתעסקים? הבול של זהבי
אנשים הופכים יותר ויותר מבולבלים. שוטפי דעת קהל מקצועיים טוחנים יומם ולילה מעל כל במה, מיקרופון ומסך את מוחותיהם של ההמונים, ומשנים את ההיסטוריה של 70 השנים האחרונות. השבוע דיברתי עם מאזין שטען בביטחון מדהים שהמוסד רצח אותך ושאתה היית גדול המסיתים מבין ראשי ממשלות ישראל. ישנם חולירות אחרים שיודעים לספר שרוב המעפילים הובאו לארץ על ידי אנשי האצ"ל, שלובה אליאב היה עוכר ישראל והסגיר יהודים לאויבי המדינה, אחרים טוענים, ומסתייעים לשם כך במובאות, שאנשי השומר הצעיר היו כולם מרגלים קומוניסטים, והרשימה של תוצאות שטיפת המוח ארוכה, מפותלת ומוטרפת.
היית צריך לראות את הרוצח נהנה בכלא. הוא התחתן, הביא לעולם צאצא, יש לו חדר זיונים סבבה על חשבון המדינה, אחיו חגי השתחרר ובכלל בני משפחתו הפכו סלבריטאים במחנה השני.
אמריקה התחרפנה, מנהיגינו החנפנים מימין ומהמרכז (אין יותר שמאל בישראל) שלחו ברכות וליקוקים לאחד, דונלד טראמפ, שנבחר לנשיא ארצות הברית. הוא עומד להביא את אמריקה למקום שאליו ביבי מביא את ישראל, למשהו שנראה כמו דיקטטורה שונאת זרים ושחורים, מדינה קפיטליסטית חזירית שזקניה, נכיה וענייה יירמסו תחת מגפיהם של אנשי ההון־שלטון־עיתון־עולם תחתון.
אני חייב לסיים. היום דואר ישראל הוציא בול מיוחד לכבודי - סוג של טריק פרסומי. אני אשלח את המכתב בדואר הצבי הישראלי, אף על פי שהצבי נפל חלל והוא מתפקד בקושי. אם אתה שולח מכתב הזמנה לחתונה, יש סיכוי שהוא יגיע לברית של ילדם של בני הזוג.
אני ועוד מספר הולך וקטן של אנשים מתגעגעים אליך מאוד. אם יוצא לך לראות את אריק איינשטיין, יוסי בנאי, שמוליק קראוס, יבי, אורי ליפשיץ, שולה אלוני, יוסי שריד, לובה אליאב ושאר השפויים, בחייאת ראבק, תמסור להם שממשיכים לאהוב אותם. חברים, באמא שלי, אתם חסרים.
2. בימים האחרונים הדיונים, הסיפורים והריכולים על ראש הממשלה והמשפחה המלכותית מגיעים לשיאים חדשים. אל העיתונאים, השדרים והתחקירנים מצטרפים גם כותבי פזמונים, שמעלים על הכתב טקסטים 
נוקבים שעוסקים במשפחה המלכותית. האחרון שיצא לשוק עם שיר ביביסטי הוא עופר אקרלינג, שהלחין ושר את מילותיה של חנה גולדברג. שם השיר: "אל תפריעו לראש הממשלה".
אל תפריעו לראש הממשלה 
הוא בחדר הסודי שבלשכה
עובד קשה על קלטת לוהטת
שאף אחד לא ידע
אל תפריעו לראש הממשלה
כי עכשיו הוא נוסע לאמריקה
יש שם המון מסעדות מצוינות
ואפשר לסגור שם כמה פינות
אל תפריעו לראש הממשלה
לשקר, לזייף, לגנוב
לקרוע לכם את הצורה
זה יעשה לכם כל כך טוב
אל תפריעו לראש הממשלה
בעיניים לזרות לכם חול
תעשו לי טובה, אל תפריעו לו
להרוס פה את הכל
בואו נחיה לנצח 
ואף פעם לא נמות
איזה כיף לחיות
באי קטן של יציבות
אל תפריעו לראש הממשלה
לא, אל תפריעו לו
לרסק חלומות
לשדוד קרקעות, אל תפריעו לו
אל תפריעו לראש הממשלה
לא, אל תפריעו לו
לספר סיפורים
לדפוק את החיים
אל תפריעו לו, איזה כיף לחיות
טור אורחת / בלה רבוי
כשהייתי נער טרום גילוח וקראתי את ספריו של ארנסט המינגווי, טיפחתי חלומות שגם לי יהיה טור בעיתון, אצא לשליחויות בחו"ל, אכתוב ואצלם ממקומות שבהם מתרחש אקשן. חלק מהחלום התממש כשבגרתי. הפעם הראשונה ששמי הופיע בעיתון הייתה כשדיווחתי על משחק מליגה ב' בכדורגל, משהו כמו 15 מילה - מי שיחק, מי שפט, מה הייתה התוצאה וכמה צופים היו. היה צריך זכוכית מגדלת כדי לראות את שמי מופיע בסוגריים מתחת לשורות האלו, אבל לשמחתי לא היה גבול. 

בלה רבוי חולמת על טור בעיתון, קראתי טקסטים שלה, היא יודעת לכתוב, היא יודעת לתאר אירועים והיא חדת אבחנה. לפעמים הכתיבה שלה בוטה ויש שיאמרו - גולשת למקומות שעיתון לא יכול לפרסם. האכזבה שלה מהסירוב לפרסם את מה שהיא כותבת הייתה עצומה. אני זוכר את החלומות שלי ובכיף אני מגשים חלום עבורה. אז הנה טור שלה, והכי חשוב מלבד התוכן - הקרדיט. 
בשביל להיות זונת צמרת, אני צריכה להתחיל בתל ברוך. אבל גם שם - אף אחד לא חוזר אלי. אני בשפל כזה נוראי שהייתי מסכימה לסקר את טורניר הטאקי הלאומי כדי להגיע לטור בעיתון. התעשייה הזו כנה, קשה ואני חולמת להגיע לשם. שמעתי את המילה "לא" כל כך הרבה פעמים, עד שהצליל שלה הפך להיות כאב ממכר. אני קוראת את מכתבי הדחייה בריפיט, כל פעם באינטונציה אחרת. זו שן כואבת באחורי הפה שאני לא מפסיקה לשחק בה.
אחרי מייל ה"לא מספיק טובה" השלישי שקיבלתי, יצאתי לפגוש חברים. יותר נכון חבר וכמה חברים שלו. התנהלה שיחה עייפה על עולם הזוהר של תעשיית עריכת התוכן, והיה נדמה שדעתי הוסחה לחלוטין ודמדומי הדחייה נעלמו. לקראת אמצע הערב אזרתי אומץ ושאלתי את דעתם על קטע שכתבתי. הימני, החבר של החבר, הסתכל עלי ושאל "את רוצה את האמת?". "בטח!", שיקרתי במצח נחושה כדי לא לצאת פחדנית. שום דבר טוב אף פעם לא קרה אחרי המשפט הזה. גם עכשיו לא היו הפתעות. "זה וולגרי, זה נמוך, וזה בחיים לא יתקבל לאף עיתון". 
חשבתי שהייתי חסינה לחלוטין, אבל כנראה שדחייה במיילים עדיפה על פנים אל פנים. שם אני לא צריכה להסתכל על הבן אדם. שם דוחה אותי פונט דיוויד בגודל 12. כאן דוחה אותי בן אדם אמיתי. היה כזה שקט סביב השולחן, שהייתי יכולה לשמוע את המחט צורבת לי את השנייה הזו בזיכרון לפרטי פרטים. אני לנצח אזכור מה כל אחד לבש, איך החבר של החבר אמר את זה והמבט שהיה לו בעיניים כשהסתכלתי עליו שובר לי את הלב. זה מין רגע עצוב, כמו לראות חתול נדרס או להצליב מבטים עם הומלס קשיש מקבץ נדבות. זה רגע מאוד קצר, אבל מספיק חד כדי לגרום לך להיזכר בו מדי פעם כל החיים. מלמלתי "אוקיי" ובהיתי בו עד שלא יכולתי להסתכל עליו יותר. אחד מהיושבים קפץ להציל את המצב עם איזו מחמאה שחלפה על פני כמו אוויר. השיחה המשיכה להתנהל, ואני שקעתי בתוך עצמי. הגבתי על פי פקודה, בלי לדעת על מה מדברים בכלל. 
אחרי שהגעתי הביתה התחלתי לבכות. הוא גרם לי להרגיש כל כך קטנה ומושפלת. כל כך יהירה על כך שהעזתי לחשוב שאני טובה מספיק בשביל לשלוח את הטקסט הזה במייל למישהו. התקשרתי לחברה הכי טובה שלי כדי שנשנא אותו יחד, וביום למחרת הפרצוף המכוער שלו עדיין היה מרוח לי בין המחשבות אבל שנאתי אך ורק את עצמי.