הרבה דברים מתו בשבוע וחצי האחרונים. הפוליטיקה הישנה מתה, שמחת החיים במשפחת קלינטון מתה, האמונה בסקרים מתה, לאונרד כהן מת, והכוח של התקשורת - גם הוא מת.
למעשה הוא מת כבר מזמן אבל רק עכשיו, עם בחירתו של טראמפ, הגיע וידוא ההריגה. כבר כתבתי את זה בעבר, לתקשורת כיום אין כוח אמיתי. אין בכוחה ליצור שינויים. זקוקים להוכחה? קחו אחת: כבר שנים שכמעט כל בעלי הטורים הפוליטיים נכנסים חזיתית, שבוע אחרי שבוע, בבנימין נתניהו והפלא ופלא האיש נבחר כל פעם מחדש. הכתבים כותבים ואומרים הרבה מילים אבל הציבור מתעלם בהפגנתיות. הציבור לא סופר את התקשורת. זו האמת המרה. לא כאן בארץ וגם לא, כך מתברר, במעצמה הגדולה בעולם. אף על פי שהתקשורת האמריקאית התייצבה באופן ברור לצדה של קלינטון, זה פשוט לא עזר לה.
מכיוון שאני נמצא בתוך מה שמכונה "התקשורת", אני יכול להבין מדוע יש פער גדול בין הכתבים והפרשנים לבין הציבור. זה די פשוט - האגו של רבים מאנשי התקשורת גורם להם להתכחש למציאות. הרי אם אנשי התקשורת ייאלצו להביט למציאות בעיניים, יתברר שהם אינם רלוונטיים. והאם יש דבר נורא יותר מלגלות שאתה לא רלוונטי?
לפני כשנה רציתי ללכת ולחזות בפיצוץ של גשר מעריב, אבל בסוף לא הלכתי. זה היה ביום שישי והבן שלי לא הרגיש טוב ולא הלך לגן, לכן הייתי צריך להישאר איתו בבית במקום לחזות באירוע. מאז, בכל פעם שעברתי ליד המקום שבו עמד פעם הגשר, הרגשתי תחושת פספוס. שאלתי את עצמי אם תהיה לי עוד הזדמנות בחיים לחזות בקריסה מפוארת כמו של גשר מעריב.
כשצפיתי בשידורים הישירים של דיווחי הבחירות הבנתי שהרגע הזה הגיע. הנה אירעה הקריסה המפוארת שלה חיכיתי. אני חייב לומר שזה היה די מלהיב לצפות בגסיסתה ובמותה של התקשורת לאורך השידורים החיים. כתבים גמגמו, מבוכה גדולה השתררה באולפנים, והיה ברור לכולם שכדבריו של זוכה פרס נובל הטרי בוב דילן, "the times they are changing".
הכתבים היו די סחוטים ותשושים מהשידורים הבלתי נגמרים, והעייפות הזו בשילוב ההבנה שלהם כי טעו בגדול יצרה מופע מרהיב. אומנם לא חזיתי בקריסת גשר מעריב, אבל צפיתי בקריסת התקשורת ב–9 בנובמבר 2016. אתנחם בזה.
***
כמה מילים על לאונרד כהן. ממש לפני כמה שבועות, כשהייתי בדרכי לבקר בעיירה הצפונית ביותר בעולם, ישבתי במטוס. בגובה 40 אלף רגל, במהירות ממוצעת של 900 קמ"ש באדיבות שני מנועים מתוצרת פארט אנד וויטני, קראתי את הכתבה על כהן שהתפרסמה לאחרונה במגזין ה"ניו יורקר". בכתבה, הארוכה באופן חריג, שורטט דיוקנו של המשורר החד–פעמי הזה באופן שיכולתי להבין מהיכן הגיעו הטקסטים הכל כך רגישים ועדינים שיצר.
הכתבה גם הזכירה לי שכהן הגיע לארץ בשנות ה–70 בשביל להתנדב בקיבוץ, אבל לא מצא את דרכו אל חיק התנועה הקיבוצית (ובמקום זה מצא את עצמו שר בחזיתות במהלך מלחמת יום הכיפורים יחד עם אושיק לוי ומתי כספי).
ואז נזכרתי שבעצם גם בוב דילן בזמנו הגיע ארצה כדי להתנדב בקיבוץ, אך לא התקבל. האמת, אי אפשר שלא להתפעל מזה ששני הכותבים הגדולים ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית רצו להגיע לקיבוץ ולא הצליחו. זה די מדהים, במובן השלילי של המילה.
כל זה התחבר לי עם ביוגרפיה על לאונרד כהן המקומי שלנו, מאיר אריאל, שיצאה ממש לא מזמן ("ארול אחד" מאת נסים קלדרון, הוצאת זמורה–ביתן), ובה נכתב שבשלב מסוים בחייו ביקש אריאל לשוב יחד עם אשתו תרצה אל הקיבוץ שבו גדל, משמרות, אך סירבו לקבל אותו ודחו את בקשתו.
נראה לי שכמו התקשורת, גם התנועה הקיבוצית זקוקה לחשבון נפש. התקשורת צריכה לשאול את עצמה איך סירבה לקבל את המציאות, והתנועה הקיבוצית צריכה לשאול את עצמה איך לעזאזל סירבה לקבל את מחוללי הפלאים הגדולים ביותר של המוזיקה העולמית והישראלית.
***
בשולי המבול החדשותי דווח גם שהמוזיקאי צ׳רלי מגירה הלך לעולמו בגיל 44. מגירה אינו מוכר לרוב הציבור, רק מי שבקיא בסצינת מוזיקת האינדי הישראלית מכיר אותו. בתוך המרחב הזה שנקרא אינדי ישראלי, בשוליים של המוזיקה הפופולרית, צ'רלי מגירה היה שם דבר. המוזיקה הייחודית שלו והמראה הססגוני שלו - הוא נהג לטפח בלורית אלביסית וללבוש חליפות בוהקות בסגנון שנות ה–50 - יצרו את אחד האנשים המקוריים שפסעו במרחבי התרבות הישראלית.
פגשתי אותו פעם אחת, במקרה, בערב הזוי ביפו. מיד חשבתי לעצמי שאני ניצב מול הדבר הכי מקורי שאפגוש בחיי. זו הייתה פגישה סהרורית למדי שהפכה לבלתי נשכחת בזכות משהו בלתי סביר שהתרחש בדיוק באותו הזמן.
ישבנו שנינו במרפסת והבטנו לכיוון חוף הים ופתאום נשמע פיצוץ. הנוף בהק וכדורי אש כיסו את השמיים, ואז השתרר שקט מטריד, שנקטע לאחר דקה על ידי עשרות סירנות של אמבולנסים וניידות משטרה. זה היה הפיגוע בדולפינריום. מאז לא אני ולא הוא שכחנו את הערב הזה. לשנינו היה ברור שזו הפעם היחידה שנראה כדורי אש בשמיים בלי לקחת סמים.