"כל שעה חשובה", ג'יליאן קנטור, מאנגלית: יואב כ"ץ, סימנים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 302 עמ'. העזה רבה נחוצה לכותב שמחליט לבנות פרפראזה סיפורית על בסיס אירוע היסטורי מסוים וטראומטי. ג'יליאן קנטור לא חסרה, כנראה, ביטחון עצמי ביכולתה לברוא דמות בדיונית ולמקם אותה לצד אתל רוזנברג, יהודייה ניו יורקית שהוצאה להורג ביוני 1953, בעוון ריגול לטובת ברית המועצות. 

סיפורם של אתל וג'וליוס רוזנברג אינו דומה לאף התרחשות היסטורית אחרת בתולדות ארצות הברית ובכרונולוגיה של העולם המודרני בכלל. דווקא חד–פעמיותו, היותו מקרה יחיד בתקופת האפלה המקרתיסטית, הופכים אותו לאירוע שקשה להמציא אותו מחדש כבדיון. מדובר בפצע שותת ברקמת החברה האמריקאית, והטיפול בו עדיין לא צומח מקרקע קונצנזואלית. בני הזוג היהודים, הרוזנברגים, הוכרזו כ"בוגדים", והם נקשרו לכיסא החשמלי אחרי שכל הערכאות קיבעו את אשמתם. ועם זאת, הספקות בעניין אותה אשמה (העברת סודות האטום האמריקאי לרוסים) עדיין צצים. 
קנטור אימצה את הספקות אל לבה, ובמיוחד את הדעה שאתל הייתה חפה מפשע, וכי לא הייתה אלא אישה אוהבת, מסורה לחלוטין לבעלה ולילדיה. לאורך קו החשיבה הזה בנתה את הרומן העיקש שלה. עיקש, משום שהוא מתמיד לחדור לעומק התרחשות סגורה, אינטימית, שוברת לב. אין ספק שהיא היטיבה ליצור אווירה מחניקה, מעיקה, שקשה להיחלץ ממנה, ואולי בלתי אפשרי. החולשות של הרומן ממוקמות דווקא בפתחי המילוט שיצרה קנטור למען קוראיה, או קוראותיה. שכן, מדובר, ללא ספק, ברומן על נשים, למען נשים. 

עוצמת הסיפור שואבת את האנרגיה שלה מעיצוב הדמויות הנשיות הראשיות, המספרת, מילי, ואתל, שכנתה למסדרון הקומה ה–11 בשכונה היהודית הניו יורקית. האחווה הנשית, הנבנית בהיסוס ובחרדה, מתחזקת למרות קשיי החיים ובגינם, ודווקא בשל מקומה של האישה באותן שנים, אחרי שהגברים חזרו ממלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הפעילו נשות אמריקה את התעשייה הצבאית והאזרחית. השלום דחק אותן בחזרה למטבח ולטיפול בילדים. עשר שנים לפני פרוץ הפמיניזם עם ילדי הפרחים והאהבה החופשית, מילי לא ידעה הרבה על הבעל שזיווגו לה, וככל שלמדה עליו לאחר נישואיה, כך הפכה לאישה מבוזה ונדכאת. 
הדמות הבדיונית הזאת מתוארת כהתגלמות האומללות. אישה מבודדת, אם לילד עם הפרעות התפתחותיות, שאביו מתעלם ממנו. אותו בעל, מהגר חדש מרוסיה, מקבל ברומן את תפקיד הרע בתכלית הרוע. התפקידים בעלילה נחלקים כאן באופן ברור ומוחלט. יש טובים ויש רעים. הסבתות של הנכד האילם הן רעות. שתיהן. הקצב, שהיה שותף של אביה הטוב של מילי, גם הוא טוב. לגמרי. אתל טובה מאוד, ג'וליוס טוב. הוא בעל אוהב ואב מסור. הבעל הרוסי, כאמור, רע מאוד. מכל הבחינות. דמות פיקטיבית נוספת, ג'ייק המסתורי, הוא כנראה, טוב. טוב לחלוטין. ובסוף - ממש גבר חלומות. הבעיה היא שבעיצוב דמותו ותפקידו בעלילה כאיש אף־בי־איי, יצרה קנטור מופרכות גדולה מדי. בשאיפתה לספק את אלוהי הרומנטיקה, או כדי לחלץ את גיבורתה מחיים ללא מוצא, רקחה אופציות מסרט אמריקאי לא חכם. היא לא יכלה לחלץ עוד את אתל רוזנברג, שאותה היא אוהדת וחומלת, ולכן חיברה הפי–אנד למילי, אחרי שהגניבה אותה בסצינה חסרת היתכנות לחדר התצפית בעומק סינג–סינג. כדי שתתבונן בעשן העולה מראשה של אתל רוזנברג האזוקה לכיסא החשמלי. 
אי אפשר להתעלם מהרומן הזה, למרות חולשותיו, כי הוא שב ומעלה את שאלת חפותם של בני הזוג רוזנברג. חוויית הקריאה עזה, מפני שהסיפור מיטיב ליצור את תחושת הנרדפות הקלאוסטרופובית הסוגרת על מילי בחייה הפרטיים ועל אתל בחייה כיהודייה קומוניסטית באמריקה הצדה מכשפות. מעל הכל, נמצאת נחמה בעצם המגע בחברוּת, בחומר האמיתי הזה, החם והעצוב, הזורם בין שתי נשים במצוקה.
חיי מרגל
"דרומית לאנטארקטיקה", ראובן מירן (נהר, אחרית דבר: יגאל שוורץ, 165 עמ'): רגלי המרגל אינן נוגעות בקרקע. הן מרחפות מעליה בגבהים שונים, ויש שהן נוגעות לרגע שאינו קיים במציאות, ומנתרות מיד בחזרה אל ממדים שמעבר לימי החול. לפי הרומן המחודש של ראובן מירן (שיצא לאור לראשונה ב–1990 בסדרת צד התפר, כתר), אנשי השירות החשאי, לא חשוב של איזו מדינה, נמצאים בתנועה מתמדת. או שהם בציפייה מתמדת להתרחשות מתוכננת. לעתים התוכנית לא יוצאת לפועל. איש קשר נעלם, אשת צוות אובדת.
האנשים החשאיים אינם שוהים כדי להתאבל. גם האהבה שלהם היא רגע חולף שאינו נסמך אל עתיד. הם עוסקים בשברי אירועים, אוחזים בחוליה אחת ונאטמים מפני מודעות לשרשרת כולה. הם ממתינים בבתי מלון לשיחת טלפון, ומשימתם אינה מוגדרת, נסתרת מהקורא. לפעמים הם באירופה, בנוף כפרי עלום, או בפריז, לעתים במדינה אפריקאית אלימה. נמלי תעופה חולפים בדפים ונספגים בהוויה שהעיקר בה הוא דווקא אותה משימה עלומה. דממה דרוכה מהדקת את הטקסט, מכתיבה לגיבוריו אי–היקשרות. “הוא העדיף לעקוף את השאלות והתשובות גם יחד", כותב האיטלקי, המספר. “חשוב רק מה שיש כרגע, אמר לה לא פעם, מה שיש עכשיו. העבר והעתיד הם חלוקה מלאכותית של הזמן". היא - נורה, או הצרפתייה. גם לאיטלקי יש שם פרטי ואף שם משפחה, רון דילר. זיהוי עברי בתוספת רמיזה למי שמחלק את קלפי המשחק. מי ששולט במצב ומכוון אותו ויודע להסכין עם מה שאינו תלוי בו. דמויות נוספות זוכות גם הן לכינויי ארץ: האנגלייה, הצ'יליאני, הבלגי. 
זה ספר אווירה מלא בגשם, רחוק מהבית, מדגיש את הניתוק מהאישה האחת. הוא מגיש תיאור מוחשי של כל–מקום, פנים–חוץ תלוש מרצף. המרגל מהורהר, שליו לכאורה, מתבונן בעמיתיו ובנוף, נוגע בנשים, לא מתחייב לחדר מסוים. מירן השיג כאן אחדות מרשימה של צורה ותוכן.