כ"ח אדר, תשע"ז | 26.03.2017 | 23:44

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
כנגד כל הסיכויים: נפצעה בפיגוע, מתה מוות קליני ושבה לחיים
עפר לבנת
12/15/2016
איש לא האמין שמיכל הלוי-הריס, ששרדה את התפוצצות האוטובוס בירושלים ב-96', תחזיק מעמד. 20 שנה אחרי, היא מספרת על ההחלטה להקדיש את חייה לדור הבא
 
"אני לא יכולה להגיד שלספר את הסיפור שלי שוב ושוב לא מחזיר אותי לאחור. לפעמים אני מוצאת את עצמי דומעת ובוכה תוך כדי דיבור, אבל אני רואה בזה סוג של שליחות". כך אומרת מיכל הלוי-הריס, שחייה השתנו לבלי היכר לפני 20 שנה, כאשר נפצעה באורח אנוש בפיגוע שהתרחש בקו 18 בירושלים – והצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים.

לאחר שניצחה במאבק על חייה, הלוי-הריס (40) תושבת ירושלים, נשואה ואם לשלושה, הקדישה את חייה בשנים האחרונות להעברת הרצאות בבתי ספר שבהן היא מגוללת את סיפורה. "בהרצאות אני מספרת את הסיפור שלי לכל מי שרק רוצה לשמוע", היא מספרת. "זה התחיל בבית הספר של הילדים שלי. הילדה בדיוק עלתה לכיתה א' והמנהלת הציעה שביום הזיכרון אדבר עם ילדי כיתות ה', וזה הפך למסורת שמתרחשת מדי שנה. הילדים חוזרים הביתה ומדברים על זה. הם לוקחים מזה את החיוביות ואת כוח הרצון. זה תורם לי המון, ואני מרגישה שזה נותן להם המון מוטיבציה. כך אני תורמת את תרומתי הצנועה למדינה".

באותו בוקר יום ראשון של 25 בפברואר 1996 הלוי-הריס, אז חיילת בת 19 ששירתה בחיל הים, שבה לבסיסה כמדי שבוע. "יצאתי מהבית וראיתי את האוטובוס בתחנה", היא מספרת. "ממש רצתי אליו והנהג כבר נסע, אבל הוא הכיר אותי ועצר".

מהרגע שעלתה על האוטובוס, שהיה בדרכו אל התחנה המרכזית בעיר, היא אינה זוכרת דבר. "כל מה שאני מספרת זה סיפורים של אנשים שהיו איתי באוטובוס או כאלה שחילצו אותי", היא מסבירה.

"באזור ממילא עלה חייל לאוטובוס. האוטובוס היה מפוצץ בחיילים, ואף אחד לא חשד שהוא לא חייל. היה לו צ'ימידן ענק. קצת לפני התחנה המרכזית, האוטובוס עצר ברמזור. באותו הרגע החלטתי לקום ולעמוד ליד הדלת כי מיהרתי ורציתי להספיק לאוטובוס הבא. נעמדתי ליד הדלת. בדיעבד מתברר שנעמדתי ליד המחבל. הסתכלתי קדימה וראיתי שיש פקק ארוך, אז חזרתי לשבת. ישבתי בפינה ליד תא הדלק של האוטובוס, ושנייה אחר כך האוטובוס התפוצץ. זה הציל אותי, כי אם הייתי עומדת ליד המחבל, לא הייתי קיימת. כל מי שעמד לידו - לא נשאר אפילו מה לקבור ממנו".

מאחורי מטען הנפץ עמד מחבל מתאבד של חמאס. 24 בני אדם מלבד המחבל נהרגו במקום, ושניים מהפצועים נפטרו בימים שלאחר מכן. עשרות נוספים נפצעו. לוחמי אש מתחנת כיבוי האש הסמוכה, בהם יוסי פרטוש ואלי בסון, הגיעו למקום עוד לפני הגעת כוחות ההצלה והביטחון. "לפי מה שיוסי סיפר, אני בערתי לאטי", מספרת הלוי-הריס.

"הם חילצו אותי והעלו אותי מיד לאמבולנס, שם מתתי מוות קליני. הפגיעה שלי הייתה פגיעת הדף מאוד קשה. היינו באוטובוס גדול, וכל החלונות היו סגורים בגלל הגשם. המטען היה במשקל 25 קילו, והכל התפוצץ בחלל סגור. נראיתי שלמה, אך בערתי. נתנו לי מכת חשמל ולקחו אותי לבית החולים שערי צדק".

"בשעה שבע כבר הייתי על שולחן הניתוחים. שם פתחו את בית החזה והבינו שהפגיעה העיקרית שלי היא בריאות, שהתפוצצו לגמרי. הוכרזתי בבית החולים כפצועה אנושה. היה ברור שבתוך כמה שעות אני כבר לא אהיה שם. קיבלתי 50 מנות דם וחשבו שאין שום סיכוי שאני אשרוד. כשהמשפחה שלי הגיעה, אמרו להם שאני במצב אנוש ושאמות בתוך דקות עד שעות".




נס גדול

על שולחן הניתוחים החל למעשה הקרב האמיתי של הלוי־הריס על חייה. "ניתחו אותי במשך 14 שעות", היא מספרת. "בשעה 21:30 הרימו ידיים, חשבו שאין שום סיכוי להציל אותי וחיכו שאמות. השאירו את בית החזה פתוח והעלו אותי למחלקה לטיפול נמרץ. נתנו אישור רק להורים שלי לראות אותי. כשאמא שלי ראתה אותי, היא אמרה שזה היה הדבר הכי קשה שהיא ראתה בחיים. לא היו לי פנים, הכל היה חרוך. זה אחד המחזות הכי קשים שבן אדם יכול לראות".

בשלב הזה החליט מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק, ד"ר משה הרש, לעשות ניסיון נוסף להציל את הלוי־הריס בעזרת מכונת הנשמה חדשה שהייתה בתקופת ניסיון בפגייה בבית החולים תל השומר. "הוא אמר שאין מה להפסיד", אומרת הלוי-הריס.
"חיברו אותי אליה ואמרו להורים שלי שלא יצפו שיקרה משהו, שהיא אולי תיתן לי עוד כמה שעות. בבוקר הרופאים חזרו בלי אמונה שאשרוד את הלילה ולא האמינו שאני עוד כאן. בממוצע, כל חמש דקות באותו לילה מתתי מוות קליני ועשו לי החייאות. נתנו מכות חשמל, החיו אותי והרוויחו עוד כמה שעות".

"בבוקר ראו ששרדתי והחליטו להמשיך לנתח. ככה חלפו להם שלושה וחצי חודשים שבהם לא הייתי מורדמת, אלא מחוסרת הכרה ומוגדרת כצמח. שום דבר בגוף שלי לא תפקד, המכונה נשמה בשבילי. כנראה הרגשתי שנחתי מספיק, כי לבסוף פתחתי את העיניים שלי. זה היה נס גדול. אף אחד לא חשב שזה יקרה. התחלתי להגיב במצמוצים".

מאיזה שלב את זוכרת את השהייה בבית החולים?
"אני זוכרת שיום אחד פתחתי את העיניים וראיתי שאני נמצאת במקום שאני לא מכירה. ראיתי שאבא שלי יושב לידי ומחייך. ניסיתי להזיז את עצמי ולא הצלחתי. ראיתי שאני מכוסה עד הצוואר, הרמתי את השמיכה והזדעזעתי לראות שאני מחוברת למיליון צינורות מכף רגל ועד ראש. ניסיתי לדבר ולא יצא לי קול. אבא אמר שאני בבית חולים ושאני חולה. נמחקו לי חודשים מהחיים. לאט לאט השאלות שלי גברו, והבינו שאין מנוס ושחייבים לספר לי את האמת. אמרו לי שנפצעתי קשה מאוד בפיגוע. לקחתי את זה קשה והתחלתי לבכות. לבסוף גמלו אותי ממכונת ההנשמה והגעתי למצב שאני נושמת בכוחות עצמי. אף אחד לא דיבר על שאר החלקים בגוף שלי. מבחינתם, הם היו עסוקים בהצלת החיים שלי".

כעבור ארבעה חודשים החליטו בבית החולים להעביר את הלוי-הריס למחלקת שיקום לקרב נוסף על חייה, ואולי הקשה מכולם - המאבק לשוב וללכת ובעיקר לתפקד באופן עצמאי. "התחלתי תקופה חדשה", היא מתארת.

"אם חשבתי שבטיפול נמרץ היה קשה, אז בשיקום היה גיהינום. יותר קשה מהכל הייתה ההכרה וההבנה של מה איבדתי, מה נפגע. כל יום הייתה תגלית חדשה: התגלית שהרגליים משותקות, שאני עיוורת בעין אחת, שאני כמעט חירשת בשתי האוזניים, שהריאות חלשות ושאני לא יכולה לעשות כמעט כלום, כולל לנשום. עוד תגלית היו הכוויות והצלקות על הגוף. מעבר לכך, עוד בטיפול נמרץ גיליתי שאין לי שיער. לא הייתה אחת בעבר שלא קינאה בי על השיער הארוך שלי. זו הייתה אחת התגליות הכי קשות שהיו לי".

במשך שנתיים אושפזה הלוי-הריס במחלקת שיקום. "בכיתי בלי הפסקה", היא מספרת. "שקעתי ברחמים עצמיים גדולים כי רציתי לעשות דברים ולתפקד ולא יכולתי. הגוף בגד בי. היו לי המון מוטיבציה ורצון, אבל לא הצלחתי".

בשל השהייה הארוכה על מיטת בית החולים כמעט ללא תזוזה, שרירי הרגליים של הלוי-הריס התקצרו, והיא נאלצה לעבור ניתוח חדשני כדי שתוכל ללכת ולעמוד בצורה ישרה. לקראת שחרורה מבית החולים, מתניידת בעזרת קביים, החליטה בתמיכת המטפל שלה לנסות ללכת ללא סיוע. "הצלחתי ללכת, אומנם כמו ברווז, אבל הלכתי", היא מספרת.
בגיל 21 שוחררה הלוי-הריס מבית החולים והמשיכה את טיפולי הפיזיותרפיה בבית הלוחם בבירה, שם הכירה לימים את בעלה אלי. "לא היה לי חבר באותו זמן, וזה בכלל לא עניין אותי", היא מספרת. "הייתי תקועה עמוק בתוך השיקום. כשיצאתי - חשבתי לעצמי: מי ירצה אותי ככה".

לאחר שהשניים נישאו, הצליחה הלוי-הריס להגשים חלום נוסף שלה, להיות אם –זאת אף שהרופאים הזהירו אותה שהיא עלולה להיתקל בקשיים רבים בדרך להרחבת המשפחה. "תאריך הלידה המשוער שלי היה יום הפיגוע, שבע שנים אחרי", היא מספרת. "חטפתי שוק מזה. לשמחתי, הבת שלי לא נולדה באותו יום, אלא שבוע אחרי, וזה יצא לטובה, כי זה עדיין יום קשה עבורי. בתי הבכורה טליה נולדה למציאות מאוד מורכבת, שבה אמא כמעט לא מטפלת בה מבחינה פיזית".



מפחדת מהמחר

בישראל חיים כיום מעל 70 אלף איש שנפצעו במערכות ישראל בעודם חיילים ומעל 25 אלף אזרחים ואזרחיות שנפצעו בפעולות האיבה. על פי החלטת ממשלת ישראל, מדי שנה בי"ז בכסלו מתקיים יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שמאחוריו עומדים ארגונים כגון ארגון זהות –איגוד המרכזים לזהות יהודית, ארגון נכי צה"ל, ארגון נפגעי פעולות האיבה, משרד החינוך, האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, מנהל חברה ונוער, מנהל החינוך הדתי, החברה למתנ"סים, קק"ל, תנועות הנוער ועוד. השנה מתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה תחת הכותרת "צומחים בשביל החיים", ובמהלכו יבקרו תלמידים בבתי הלוחם, ישמעו מפי פצועים את סיפורם האישי ועוד.

הלוי-הריס עצמה רצתה לפני הפיגוע להיות גננת, אך אחריו הבינה שלא תוכל לעמוד בעבודה זו מבחינה פיזית. אותותיה של הפציעה הקשה עדיין ניכרים בה. "אין לי הרבה יכולות", היא מספרת. "אני לא יכולה לשבת או לעמוד הרבה זמן, אני לא יכולה לדבר במוקד טלפוני כי אני לקוית שמיעה, והפגיעה בגב מאוד מקשה עלי. לכן את כל כולי אני נותנת לילדים שלי, ובשאר הזמן אני מנסה לטפל בעצמי".

כיום, כאמור, היא בוחרת להעביר את רוח הלחימה שלה לדור הבא בהרצאות שהיא מעבירה.

לא קשה לך לספר על אותה תקופה?
"לפעמים אני מספרת את הסיפור שלי ולא קולטת שהייתי במצב הזה. את המראות זה לא מחזיר לי, כי איבדתי את ההכרה. כשאני מבקרת פצועים בבתי חולים, זה יותר קשה, כי זה לא פשוט לראות את המכשירים ולשמוע את הצפצופים. ימים של פיגועים הם מאוד קשים עבורי. אני מרגישה שכל העולם חרב עלי. פתאום אני מצטמררת ונזכרת בדברים שחוויתי וראיתי, ואני לא רוצה לחזור לשם".

מה תוכניותייך לעתיד?
"אין לי כרגע תוכניות. אני חיה את הרגע. אני נמצאת בירושלים, בעיר מוקפת טרור. אני בן אדם שמפחד ממה שעלול לקרות מחר. מצד שני, אם משהו צריך לקרות לי - הוא יקרה. אני לא עושה תוכניות ארוכות טווח. החיים מזמנים לי בכל פעם דברים אחרים".  
print gohome
print
--%>