ערך חדש: רנו קליאו אסטייט עושה את עבודתה על הצד הטוב ביותר

כמה פעמים שמעתם מהמוכר המלוקק את המשפט האלמותי “וליו פור מאני"? זה הרי השיעור הראשון בכיתה א' של מוכרי ארצנו. “דנה קמה, דנה נמה, וליו פור מאני". הבעיה היא שלא פעם, אחרי שפתחתם את האריזות בבית, ולא משנה כמה שהפכתם את המוצר ומיששתם את חלקיו הפנימיים, גיליתם שלא היה שם ערך. ומה עם הכסף? נעלם כלא היה.

כאן, במקרה שלפנינו, שום מוכר לא עשה לי תדריך מלווה בסחיטה ואיומים, וגם לא גזרתי קופון על צי הצוללות החדש. רנו קליאו אסטייט, גרסת הדיזל, היא עסקה מצוינת. 113 אלף שקל ואתם מקבלים תמורה טובה לאגרה.

הידד לגרפיקה

עד עכשיו אני לא מבין למה ישראל לא מנומרת יותר במכוניות סטיישן. זה הרי מתאים בול לאופי הצברי שלנו. המשפחתיות, הטיולים בחול המועד, ההסעות לחוגים, הקניות בסופר-זול. אנחנו בנויים לסטיישן אפילו יותר מהאמריקאים.

ובכן, קליאו היא סטיישן קומפקטי ולא ענק ומאיים, גרסת האאוטלט בניו ג'רזי. אורכה 426 סנטימטרים, המרחק בין הסרנים 259 ס"מ, ותא המטען בנוי בול לטעם המזרח תיכוני, 443 ליטר כשאם אתם ממש מתעקשים לקפל את המושבים, הרכב הזה יכול גם להכיל 1,380 ליטר של ציוד מחנאות מתקדם.

לעומת זאת, אני יכול להבין לפעמים את הרתיעה ממכוניות כאלה. לעתים מראה של סטיישן הוא די חנוני ומרובע, ומה אנחנו רוצים אם לא להיות כיפיים ומגניבים כמו בגיל העשרה?

אבל קליאו אסטייט הוא רכב צרפתי, ולצרפתים תמיד היה סטייל אירופי. אפשר להתווכח עם המכוניות שלהם על הרבה נושאים, אבל באסתטיקה יש להם בדרך כלל טיעון טוב. זהו רכב נעים, בטח יפה לעין. מראה דינמי, רענן. הקימורים בדיוק במקומות המתאימים, הידיות של הדלתות האחוריות נסתרות ונותנות שדרוג של הפתעה.

עכשיו, אני מכיר כבר רכבים. בדרך כלל על חשבון המחיר היצרנית חוסכת באבזור (“היה מנוע? יהיה בתוספת כמה שקלים"). רק שכאן רנו נותנת גם לצנוע שבנהגים להרגיש בשורה הקדמית.

בנעילת הדלתות המראות הצדיות מתקפלות חשמלית, בהנעה אין מפתח אלא כפתור הנעה מסוגנן, ומסך המולטימדיה שמלפנים הוא מקורי, מבית היצרן. מדובר במסך עשיר מאוד בעיצוב גרפי מאיר עיניים וצבעוני, כולל מערכת ניווט, והכי חשוב כל הכתוביות בעברית צחה ונוחה למשתמש.

שמתי לב שזה אומנם רכב מרווח, גם מאחור לא הגיעו תלונות של נוסעים, אבל הוא לא כזה שבנוי לאנשים גבוהים מדי. אני, למזלי, שייך לקטגוריית המתאימים.

יש הערה נוספת: ממש כשיצאנו לדרך, ברגע שביקשתי להעביר לרוורס, עוד לפני נטישת החניון, קצת איבדתי קשר עין. הרי היום ברוב הרכבים ידית ההילוכים מוארת, זאת אומרת מצבי הנהיגה ברורים, כדי שהנהג לא יתעה בפנייה שמאלה. כאן הידית חשוכה והמצב מופיע על הצג הקדמי בלבד. לקח לי קצת זמן להתרגל, אבל כמו שאמרתי, במחיר הזה, אני מוכן להוסיף פנס ראש. עלי.

אגב, אם מדברים כבר על מחירון, אז באותו מחיר אפשר לקנות את קליאו אסטייט בגרסת הבנזין, שמגיעה עם מנוע טורבו בנפח 1,200 סמ"ק.

יונייטד אסטייט

הרכב החל לשייט לו ברחובות תל אביב, נכנס לטיילת הפקוקה של בת ים ומשם עבר לכביש המהיר לירושלים, כדי שיתרגל גם נסיעה עירונית אטית וגם בינעירונית מהירה.

קליאו אסטייט מגיע עם מנוע בנפח 1,500 סמ"ק, טורבו דיזל. תיבה בת שישה הילוכים, אוטומטית, כפולת מצמד. ניתן גם לעבור למצב ידני. הנסיעה התבררה מהר כנעימה וחלקה. הרכב לא נאנק בעליות וגם לא הרעיש יותר מדי, למרות הגרגור הדיזלי המוכר.

מה שכן, יש כאן מערכת סטופ־סטארט, זו שמדוממת בעצירות ומניעה עם לחיצה על הגז. כבר נתקלתי במערכות יותר מפנקות מזו. כאן הרגישו היטב את ההנעה, כך שמיהרתי לבטל את האופציה.

קליאו אסטייט הוא לא רכב מהיר, או כזה שמאיץ בטירוף, 12.9 ש' מ-0 עד מאה קמ"ש, אבל זה גם לא תפקידו בכוח, בהרכב המשפחתי שבו הוא אמור להשתלב. תפקידו לבצע את עבודות הבית הבסיסיות, ואת זה הוא עושה על הצד הטוב ביותר.

קליאו אסטייט מאושר למכירה כמונית. גם בלי שסיפרו על האופציה זה נראה הכי טבעי, בגלל היכולת לסחוב מטען וגם החיסכון שהוא מביא איתו. אומנם ברנו מתפארים שבנסיעה משולבת הרכב הזה יכול לעבור 28 קילומטר על ליטר דיזל, אבל ביומיים שבהם בילינו ביחד הצריכה הראתה ליטר על כל 16.6 קילומטר, שגם זה נתון יפה, בטח אם המכונית היא העסק שלך.

יכול להיות שנתוני הצריכה לא כל כך רחוקים מהאמת בפועל, אם נוהגים לאורך זמן במצב אקו, אותו כפתור הנמצא ממש ליד ידית ההילוכים ותפקידו להרגיע את המנוע ולחסוך בדלק. מצטער, אבל ביום שבו נפגשנו הכפתור הזה לא היה כל כך פעיל.

גם מדד זיהום האוויר עובד לטובת מי שמעוניין לקנות את הקליאו ועדיין להישאר ידידותי כלפי הסביבה. הרכב הזה מככב ליד הספרה 3 במדד, בהחלט נתון מרשים.

לא לסטודנטים

לרנו יש משפחת דיזל מורחבת בהיצע שכבר כוללת את המגאן, הפלואנס, הקפצ'ר הגראנד סניק, הקדג'אר והקנגו, כל אחת משתלבת בנישה אחרת. נראה שקליאו אסטייט מנסה לענות על הצורך המשפחתי הבסיסי, וזה כולל כמובן גם את הפן הבטיחותי. הרי זה אחד הדברים הראשונים שאנחנו שואלים את המוכר בחנות כדי להרגיע את הסובבים.

ובכן, מהבחינה הזו ראינו כבר רכבים עם שדרוגים יותר מתקדמים. הדגם הזה הוא בעל חמישה כוכבים במבחני הריסוק היורו-נקאפ, והוא גם מגיש בקרת יציבות ובקרת אחיזה למניעת החלקה, ועל בקרת השיוט ניתן לשלוט מגלגל ההגה, אבל מבחינת כריות אוויר כאן אפשר למצוא ארבע בלבד.

אני לא יכול לספר לכם על חוויות מדהימות מהיומיים שעברנו ביחד. כל הארץ נשרפה באותו סופשבוע, מכוניות כיבוי קרעו את הכבישים, והיה נדמה שרכב ספורט קיצוני היה מתאים הרבה יותר למצב הרוח הקופצני.

קליאו אסטייט לא כזה. הוא נכנס לשבלונה הסטנדרטית, אבל כשאנחנו חוזרים לשגרה אנחנו מגלים שהרכב, על כל 90 כוחות הסוס שלו, הרבה יותר מתאים למידותינו הצנועות, מספק כל צורך בסיסי בזמן הנסיעה.

ברור שצריך עדיין להתרגל לחיבור. כשאמרתי למכרים שנסעתי בקליאו, הם מיד קישרו את השם לרכב הסטודנטיאלי, שיצא לו אי שם ב־1990 ומאז הופיע בלא מעט גרסאות קטנות מראה.

אז במקרה שלנו מוטב שלא נתבלבל עם רכב המיני, הפופולרי. רנו הוציאה את האסטייט לפני ארבע שנים והוא לגמרי שונה. הוא ארוך ב־20 סנטימטרים מאחיו הקטן, ותא המטען שלו יכול להכיל עוד 133 ליטר של כל טוב.

זהו רכב משפחתי לפי כל אמות המידה שאנחנו מכירים, וכמו שסיפרתי בתחילת הכתבה “וליו פור מאני", בדיוק כפי שהתכוון המשורר ולאו דווקא המוכר.