"מנהרת היונים, מסיפורי חיי", ג'ון לה קארה, מאנגלית: יונתן דה שליט וענת רותם, כנרת, 317 עמ'
קמצן. זאת התחושה שעלתה בקריאת הפרקים הראשונים. אתה יושב על כל כך הרבה סיפורים מרתקים ודווקא בבואך לכתוב אוטוביוגרפיה, אתה מעניק לקוראיך רק שאריות?! וחשאי. התרגלת להחזיק את המידע כמו קלפים הפוכים צמודים לחזך, עד כי אתה לא מסוגל למסור סיפור שלם על עצמך? הרי זה הצ'אנס שלך לספר על הרקע שממנו משכת את דמויותיך המיוסרות, המורכבות, המתאמצות להיטיב וכושלות.
לא יכול להיות שתרמילו דל בחומרים אישיים. ג'ון לה קארה, הלוא הוא דיוויד קורנוול, יליד 1931 (פּוּל, אנגליה), מעולם לא חי בשגרה חסרת אירועים. ואכן, ככל שהקריאה העמיקה, התבהרה הבנה שסילקה את המסקנות הנמהרות. האיש המצטייר מסיפורי עצמו דייק בכותרת המשנה "מסיפורי חיי". הוא נותן רק חלק מן הסיפורים, לא את כולם. ולא סיפור אחד, שלם, מוחלט, אלא סיפורים רבים, קטומים. הוא לא מתיימר לדעת סיפור אחד על עצמו. לכן הרושם הכולל בתום הקריאה מלא אהדה לאיש המבוגר, שכל חייו העשירים במפגשים מיוחדים, לא העניקו לו זהות מגובשת.
הספר הזה הוא מיטב יכולתו החששנית לומר על עצמו, והמיטב הזה ראוי ומעניין בכל עמוד. לה קארה הוא מסוג האנשים המעניינים ביותר אחרים, אך אינם מעיזים ללחוש את עצמם לעצמם. האיש הזה, חכם מופלג, הוא מן הצנועים שבבני האדם. ענוותו מתבטאת בספר בדרכים שונות, כולן חינניות. הוא צוחק למעידותיו, מקטין את הישגיו. המודעות העצמית הגבוהה כמעט מאפסת אותו. הוא נבוך מול שבחים, מסתייג מראיונות. הוא מעדיף את השקט בחדר העבודה הצופה מן הצוק אל הים, בדרום אנגליה.
הוא שיחק משחקי ריגול בגרמניה, בתחילת חייו הבוגרים, אבל אין לו מה לומר על אותן שנים. הוא היה זוטר. ואחר כך היה סופר. ולא הכל הלך בקלות, רעיונות לסרטי קולנוע שיופקו מספריו קמו ונפלו. נישואיו הראשונים לא צלחו. הוא לא היה אב מסור. כשהחלו להגיע התמלוגים מספריו היה לאדם אמיד, שיכול להרשות לעצמו בית בקורנוול ובית בשווייץ. וכל הזמן סחב עמו את ילדותו החבולה. אמו נטשה את הבית בהיותו בן 5, ומאז חי בחברת אב, שהיה כל מיני דברים רק לא אבא.
מר קורנוול האב היה מופע מתמשך של נוכלות כלכלית. נצלן, ערמומי, אוונטוריסט כושל, צ'ארמר מקצועי. אלמלא היה דיוויד בעל עמידה יציבה משלו, כנראה מגיל צעיר מאוד, ייתכן שהיה דייר בבתי כלא, כאביו. באחד הפרקים האחרונים מתברר הכאוס שבתוכו התבגר הילד. בפרק האישי ביותר, שבו לה קארה מספר מעט מעלילות אביו, נחשפת הדייסה הסמיכה שמתוכה הגיח באפס נשימה והיה לכותב איכותי של ספרי ריגול שאינם רק ספרי ריגול. הכותרת "מנהרת היונים" מבטאת את הרגשתו של ילד שראה יונים מופרחות מתוך מנהרת כלאן אל אוויר חופשתם של תיירים עשירים במלון אירופי. הציידים הנלהבים המתינו לציפורים מעל פתח המנהרה כדי לירות בהן בלי מאמץ. מותר לשער שהמבוגר לה קארה עדיין מזדהה עם היונים הממולכדות, שהמוצא המואר היחיד שנמצא להן סאן משריקות כדורים.
לכן הוא מתקשה להגיש רצף עלילתי, לצייר דמות אחת שהיא הסופר והאיש. הוא, מן הסתם, יחפש קוהרנטיות, קרקע מוצקה, עד מותו. לכן הוא מגיש רק אנקדוטות מתאבנות, משעשעות, מסקרנות. בפרק 37 הקצרצר הוא מגיש "עצה לסופר מתחיל", ציטטה מגרהם גרין, סופר שלה קארה הינו בלי ספק בנו הספרותי: "לפני שאני מסיים את יום הכתיבה, אני מוודא שהשארתי אצלי משהו ליום המחרת. השינה עושה פלאים". יש לקוות שלה קארה יחשוף עוד מהמשהו שהשאיר אצלו ליום המחרת.
חכם יווני
בילדותנו העברית העתיקה הכרנו רק אחדים ממשלי אַיְסוֹפּוֹס (שנקרא אז בפינו אֵיזוֹפּוּס), ועתה מוגש שפע רב (358 קטעים, שהם סיפורונים נושאי מוסר השכל) בתרגום מיוונית של אהרן שבתאי ("משלי איסופוס", שוקן, 205 עמ'). המתרגם הוסיף הערות ואחרית דבר מרחיבת דעת על ההוגה איסופוס, עבד בן המאה השישית לפנה"ס, שבחר בבעלי חיים כדי לייצג תכונות אנושיות. אבחנותיו המעמיקות ביחס לטבע האדם אינן מוליכות למסקנות חביבות בהכרח. השקפת החיים שהוא מבטא באה מעולמו של עני מרוד הנאבק על שרידותו. חוכמת הרחוב, הנולדת מניסיון מר, היא הקרקע שממנה צומחים הקטעים.
לעתים שילב איסופוס את דמותו בסיפוריו, ואף צחק על עצמו. סיפור 96: "הנואם דמדס דיבר פעם באסיפת האתונאים, ומכיוון שלא טרחו להקשיב לנאומו, ביקש שירשו לו לספר משל של איסופוס. כשבקשתו נתקבלה, הוא פתח ואמר: ‘דמטר, סנונית וצלופח ערכו מסע יחד. כשהגיעו אל נהר אחד, הסנונית התעופפה, והצלופח צלל במים'. בנקודה זו הוא השתתק. ‘ובכן', שאלו אותו, ‘מה קרה לדמטר?', והוא ענה: ‘היא כועסת עליכם, משום שאתם מזניחים את ענייני המדינה כדי לשמוע את משלי איסופוס'. "* זאת דוגמה לאנשים חסרי היגיון, שמזניחים עניינים הכרחיים למען מה שגורם להם הנאה".
הטקסט מנוקד ומאויר בצניעות, כך שייחשף בפני כל המשפחה. שבתאי מציין כי תרגם על פי מהדורת אמיל שאמברי (צרפת, 1927). "עד היום זו המהדורה היפה והנגישה של המשלים".
מעיל חדש
"גלגוליו של מעיל", מזכרת נוספת מילדות שנות ה־50, יצא עתה בליווי איוריה העל–זמניים של בתיה קולטון (הקיבוץ המאוחד). המעשייה העגומה–מבדחת של קדיה מולודובסקי נכתבה במקור ביידיש, נתן אלתרמן תרגם לעברית עליזה, גם היא על–זמנית. ההומור של קולטון, בחירות הצבע שלה, והאופי האירופי של הדמויות ומלבושיהן מחזירים את החוויה ליבשת מוצאה. עוניה ויהדותה של המשפחה מהעיירה אינם ניכרים בציורים, שנצמדו לעליצות הטקסט והעצימו אותה לכדי חגיגה בכפר בָּוָוארי שׂבע.