אתמול צייץ מועדון תומכיו של הנשיא דונלד טראמפ בטוויטר תמונה של בנו בארון עם הכיתוב: "זהו ילד. הוא לא אמור להיות כפוף לנטיות הפוליטיות, להומור המרושע או לכעס שלכם, אף פעם". קשה שלא להסכים, במיוחד אחרי כמה ציוצי סלבס שהתייחסו לבנו של טראמפ אחרי טקס ההשבעה. אבל יש אירוניה בבקשה לשמור על הכללים, כשהיא מגיעה מתומכי האיש שלא באמת מעוניין בכללים.
רבים מביטים בנשיא החדש וחשים מבוהלים. מחוסר הגבולות, מהאצבע הקלה על ההדק, ממילים שלא עוברות סינון ומהפצה שיטתית של מידע נטול ביסוס. כאילו מספיק ש"טראמפ אמר", וזאת אמורה להיות חותמת אמינות. זו טקטיקה מעניינת, שגם נתניהו משתעשע בה לאחרונה, אבל בעוד שהיא מספקת קונטרה לכאורה צודקת לאמירות בוטות של מתנגדים, רוחש תחתיה מסר ברור. המסר הוא לא "די להטיה הפוליטית של המדיה", וגם לא "הליברלים והשמאל הגזימו עם הדו־פרצופיות". המסר הוא "אני לא באמת מעוניין בכללים חדשים, פשוט נוח לי יותר להתנהל כשהם אינם".
בסאבטקסט הזה מצויה הסכנה האמיתית, שגם גורמת לבהלה בקרב מי שאינו שבוי ב"חותמת האמינות" הטראמפיסטית. גישת ה"בלי כללים" היא האלטרנטיבה האמיתית שמקדמים רומסי הכללים הקודמים. הכללים הקיימים אכן בעייתיים, אבל משמעות גישתם היא "לא אכפת לי שהנורמות ימשיכו להידרדר, כל עוד אני יכול להרוויח מזה". זה לא בדיוק בסיס טוב לתיקון עולם, ומתברר שגם תומכיו המוצהרים של טראמפ מעוניינים בכללים, לפחות על פי דרישתם.
הבהלה מוצדקת, אבל לא פותרת את הבעיה. דייק מאמר ב"פוליטיקו" שקרא לעיתונאים לא להגיב באמוציונליות כשטראמפ משחרר אמירות לא מבוססות, אלא להפך - לעשות את העבודה שלהם בצורה הכי אמינה, הכי מדויקת, והכי פחות מוטה שאפשר. הדרך להילחם בגישת ה"אין כללים" היא דווקא היצמדות לכללים הבסיסיים, בלי היסטריה, בלי חריגות, בפרופורציות המתאימות, עוד הרבה יותר מאשר בעבר.
גם אצלנו לא תזיק גישה דומה. קחו לדוגמה את ההחלטה לבנות בהתנחלויות. ככלל, הבנייה בשטחים היא נושא שהאזרח הממוצע אינו מסוגל יותר למצוא בו את ידיו ורגליו. לכאורה, האזרח קיבל את כל המידע, אבל לקורא התמים קשה להבין אם מדובר בבנייה חדשה או בהמשך תוכניות קיימות. קשה לו לחשב כמה מתוך 2,500 הדירות ייבנו בתוך גושי ההתיישבות. קשה להבין למה צריך לדווח על בנייה בגושים, כי הרי גם על פי חזון שתי המדינות הגושים צפויים להישאר בישראל. קשה להבין מה משרת הדיווח: את חזון שתי המדינות? את חזון בנט לאוטונומיה לפלסטינים בשטחי A ו־B? את חזון המדינה האחת שאיכשהו יסתדרו בתוכה שני עמים? מה המדיניות, ולאן אנחנו הולכים עם כל זה?
מרוב מניפולציות לא רואים את היער. לכן, כדי לאזן לא תעזור עוד מניפולציה, או היסטריה חסרת פרופורציות כדי להצביע על מניפולציה של מישהו אחר. יעזרו תשובות ברורות לשאלות הפשוטות. צדק מי שאמר שאנחנו לא חיים בעידן הפוסט־אמת, אלא בעידן תומך־הבולשיט. הבולשיט שנוצר מהספינים, ממסכי העשן, מההטיות. חבל רק שכדי לעמוד בקצב, אנחנו סולחים לעצמנו מראש על עיגול הפינות.