בשבוע שעבר קיבלנו הוכחה נוספת למה שרבים הבינו: ממשל ברק אובמה לא היה מעוניין בשלום בין ישראל ובין הפלסטינים. הוא השתמש בפלסטינים כדי לפגוע בישראל.



מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ד"ר דורי גולד, סיפר בראיון ל"מקור ראשון" כי סוזן רייס, היועצת של אובמה לביטחון לאומי, הבהירה פעם: "גם אם ישראל והפלסטינים יגיעו להסכם, ייתכן שארה"ב תתנגד לו". מדוע? אם הממשל יחליט שההסכם שהושג לא עושה צדק עם הפלסטינים. דבריה חושפים לא רק את עוינות הממשל לשעבר אלא גם את האמת המרה על פתרון "שתי המדינות". כי כפי שהעידה רייס, השאיפה איננה להגיע למדינה פלסטינית אלא ל"צדק" בעבור הפלסטינים. הצדק הוא משחק סכום אפס: כל עוד ישראל יוצאת בצורה טובה מהתהליך המדיני, צדק לא ייעשה עם הפלסטינים.



כיום, כאשר ההתלהבות מממשל טראמפ בשיאה, אסור לנו לפספס את המשמעות האסטרטגית של ממשל אובמה, שלתפיסת עולמו שותפים גם ממשלות אירופה והאגף השמאלני של המפלגה הדמוקרטית, המשתלט בימים אלא על מנגנוני המפלגה.



אין זה מקרה כי במהלך ההפגנות האדירות שהתקיימו השבוע ברחבי ארה"ב הייתה העוינות לישראל סוגיה מרכזית לצד ההפלות וסוגיות פנים אחרות. בשמונה השנים האחרונות, בתמיכת אובמה, אימץ לחיקו מחנה השמאל האמריקאי את המערכה נגד ישראל כאחד מעמודי התווך האידיאולוגיים שלו.


הקיטוב בחברה האמריקאית והאובססיה של השמאל האמריקאי כלפי ישראל, חייבים להנחות את מנהיגי המדינה בבואם להחליט על דרך פעולה עם הממשל החדש, אשר אינו מעוניין להמשיך בקו האנטי־ישראלי.



המערכה נגד ישראל איננה בעלת משמעות רק משום שהיא הפכה לנחלתו של השמאל האידיאולוגי, זה שאובמה ימשיך להנהיג בשנים הקרובות ככל הנראה. המערכה מסוכנת וקשה לישראל משום ששותפים לה גם חברי הממסד הפוליטי הקבוע של ארה"ב. מדובר בכל אותם גורמים במחלקת המדינה שהכינו את התשתית המדינית למערכה של אובמה נגד ישראל, ועודם יושבים בתפקידם. בנוסף, מדובר גם בכל אותם מנהיגים שעומדים בראש הארגונים היהודיים־אמריקאיים בארה"ב, וטוענים כבר יותר מ־20 שנה כי מטרת הקהילה היא לתמוך בפתרון שתי המדינות.



עדות לכך קיבלנו בימים האחרונים: בהודעת הגינוי שהוציא דיוויד האריס, מנהיג הוועד היהודי האמריקאי, יום לאחר ההודעה על מתן היתרי הבנייה ביהודה ושומרון; באמירה של דניס רוס, המתווך הכושל של הנשיא קלינטון לשיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, שעל טראמפ להתנגד לקיום יישובים ישראלים שאינם בגושי ההתיישבות; בראיון שהעניקו ל"ניו יורק טיימס" דיוויד מקובסקי, חבר בצוות המשא ומתן האנטי־ישראלי של ג'ון קרי, ואהרון מילר, סגנו של רוס בממשל קלינטון, שבו אמרו שאסור להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים; ובהצעה של מרטין אינדיק, המתווך הראשי של קרי, שארה"ב תבנה בירושלים גם את שגרירות ישראל וגם את שגרירות פלסטין.



ההבטחה וההפרה


עוצמת הממסד האנטי־ישראלי הורגשה כבר ביומו הראשון של טראמפ בבית הלבן: בעוד הנשיא החדש ביטל את מדיניות אובמה בשלל נושאי פנים, הוא התעלם במפגיע מההבטחה להעביר את השגרירות לירושלים. הרי רק יומיים לפני שנשבע טראמפ לנשיאות, הוא חזר על ההבטחה בראיון שהעניק ל"ישראל היום" ואמר במפורש: "אינני מפר הבטחות". זאת ועוד: לפני טקס ההשבעה, כשנשאל דוברו של טראמפ שון ספייסר על הנושא, הוא נתן לשומעיו להבין שהודעה על כך תצא עם היכנסו של טראמפ לתפקיד והוסיף: "הישארו קשובים".



אבל ביום שני התהפך הכל. לא רק שלא תצא הודעה בקרוב, ספייסר אפילו לא היה מוכן להבטיח כי השגרירות תעבור לירושלים במהלך ארבע שנות כהונתו של טראמפ.



לצד ההתנגדות של הממסד המדיני והיהודי בוושינגטון להעברת השגרירות, נשמעה התנגדות מצד הערבים. הפלסטינים איימו כי יפתחו במערכה טרוריסטית ומדינית חדשה נגד ישראל, המלך עבדאללה מירדן איים להחזיר את השגריר הירדני ולהפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, ונשיא מצרים א־סיסי פשוט אמר שזה לא כדאי. אבל כפי שאמר השבוע ראש ה־CIA לשעבר, הגנרל דיוויד פטראוס, הסוגיה הפלסטינית שנייה בחשיבותה למנהיגי ערב, משאר הסכסוכים ברחבי האזור. וכפי שהודה ג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארה"ב לאו"ם, דיפלומטיה אמריקאית יכולה לבלום בנקל את התגובות החריפות של בירות ערב למהלך.



ועדיין, אין דרך לפרש את התפנית המהירה והקיצונית באשר לשאלת השגרירות אלא כתבוסה איומה לישראל. ולכן חייבים לשאול: איך אפשר לנצל את ההזדמנות שמביא ממשל טראמפ, כאשר ברקע מזמזמת האופוזיציה האנטי־ישראלית הכפייתית. הרי הממסד האנטי־ישראלי בוושינגטון לא בזבז זמן - והמשיך בפעילותו הכוחנית, והמוצלחת, להנצחת הקו המדיני הקובע כי אסור לתמוך בישראל במערכה שלה עם הפלסטינים.



עם היבחר טראמפ קמו שרי הממשלה מהבית היהודי ומהליכוד ואמרו כי יש לבטל את תמיכת ישראל בהקמת מדינה פלסטינית ולפעול להחיל את החוק הישראלי על שטחי C או חלקים ממנו, בטווח הקצר. אחרי לחץ מצד נתניהו ואנשיו, הצטמצמה הדרישה להחלת החוק לדרישה המשונה והקטנטנה ליישם את החוק רק במעלה אדומים. השבוע ירדה גם הדרישה הזאת מסדר היום, בעקבות לחץ של ראש הממשלה, שבינתיים מסרב לבטל את תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית.



נתניהו מבהיר שוב ושוב כי הוא אינו רוצה להפתיע את טראמפ במהלכים ישראליים אסטרטגים עם הפלסטינים, ואמר כי את המדיניות בנושא הוא יסכם במהלך פגישתו עם הנשיא החדש שתתקיים בחודש הבא בוושינגטון. אלא שאת תוצאות הגישה האטית והזהירה של נתניהו ראינו בהיפוך בעמדת הממשל האמריקאי בסוגיית העברת השגרירות.



הכוחות האנטי־ישראליים בארה"ב מושרשים ומשפיעים מאוד, עד שהדרך היחידה לנצחם היא עימות עיקש ונטול פשרות, הפוסל הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובירושלים. רק ממשלה שיודעת לתבוע את זכויותיה בשטח ובזירה המדינית תוכל לשמור עליהן. רק ממשלה שתתבע את תיקון העלבון הארוך מצד בת בריתה, המסרבת להכיר בעיר בירתה, תוכל להתמודד מול העולם.



אולם הזמן משחק לרעתנו. הגורמים האנטי־ישראליים, השולטים זה ארבעה דורות בממסד המדיני האמריקאי, וכן חבריהם היהודים, אינם מבזבזים זמן - ופועלים במרץ לטרפד כל אפשרות שטראמפ ישנה את גישת ארה"ב כלפי ישראל.



כאשר נכנס אובמה לבית הלבן, שלטו הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס. אף שהדעה הרווחת הייתה שהרפובליקנים לא ישתקמו מהתבוסה בקלפי, הם השתלטו על בית הנבחרים כעבור שנתיים. כיום הרפובליקנים שולטים בשני בתי הקונגרס, והדמוקרטים נראים מפורקים. אולם יהיה בלתי אחראי להאמין שהרוב הרפובליקני יחזיק מעמד לאורך זמן.



אז נתניהו צודק. לא כדאי שישראל תפתיע את טראמפ. אבל היא חייבת - ומיד - להבטיח את האינטרסים שלה בזירה הפלסטינית ולשכנע את הנשיא לתמוך בה. מתנגדיה הרבים לא נחים לרגע. אם בירושלים לא יפעלו עכשיו, ישראל עוד עלולה לפספס את ההזדמנות.