מאבקים רבים שוכנים בנפשו של האדם, אך אין מאבק עתיק יומין ועקוב מדם יותר מהמאבק בין השכל ללב. למה אלוהים החליט לייצר אותנו בפס ייצור המוני ועם דפקט כל כך מובהק? רק לאלוהים פתרונים, כמו שאומרים. מצד שני, בעוד טרגדיות אפופות דרמה, סטייל רומיאו ויוליה ומלחמת העולם הראשונה, אתם יודעים - הקלאסיקות, הן אלו שזוכות לכותרות, המאבק בין השכל לרגש לרוב יוצר בעיקר סיטואציות יומיומיות מבאסות שמקשות עלינו, בני האדם, להרגיש בנוח עם הקיום חסר ההחלטיות שלנו.
שאוכל את כל חטיפי הקיט קט האלו שקניתי במבצע של 3 ב־10, או שאזרוק אותם כעת לפח ואשמר את תוצאות אימון הבוקר במכון? כן, כאלו הם חיינו, בליל של רגעים מיותרים, קטנוניים ומטופשים, שהם אלו שבאמת מרכיבים את פסיפס חיינו. אצלי, המאבק בין הרגש לשכל מתבטא לרוב במאבק בין צריכת תכני גילטי פלז’ר מפגרים לבין השכלה בקריאה של יצירות עולם מומלצות. לרוב, הגילטי פלז’ר מנצח, וכך אני מוצאת את עצמי מקפידה על התעדכנות בפרקים החדשים של מופע הדראג של רו־פול ו"עקרות בית אמיתיות: אטלנטה".
הגילטי פלז’ר החביב עלי מכולם, ואגב, מדובר בגילטי פלז’ר מתוחכם למדי, כי אף שהוא די ג’אנק, יש לא מעט שחושבים שבאמת יש לו ערך משמעותי, הוא לקרוא בשקיקה כל מאמר, כתבה או אייטם שמכיל בתוכו את צמד המילים הקסום והעלום כל כך “דור השקר כלשהו”. כן, כתבות על דור ה־X, דור ה־Y (שאני, לכאורה, משתייכת אליו) והחברים החדשים בשכונה: דור ה־Z, הן הדרך המופלאה ביותר של מיטב הסוציולוגים, אנתרופולוגים וסתם חברות מסחריות למכור לנו דברים.
כל אלה לא יודעים איך למצוא בעולם הזה, שהוא כל כך פוסט־הכל, מכנה משותף לכמה שיותר אנשים ולכוון מוצרים שיקלעו בול לטעמם. אני נהנית להיאחז בתיאוריות שונות על ההבדלים בין הדורות, כי בדרך כלל זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. בעיקר כי הדור שלי, דור ה־Y, נחשב לעצלן ומפונק ואני יכולה להוכיח לכל מי שמציין בפני את זה שאני אמורה להיות כזאת, אך ניצחתי את הסטטיסטיקה ואני מוצלחת יותר. אבל כמו שאמרתי, החלוקה לדורות ותחימת מיליוני בני אדם תחת אותם מאפיינים, רק כי הם נולדו בשנים מסוימות, הן תמיד מכלילות ושגויות. מצד שני, אני מתה על אסטרולוגיה ומאוד מאמינה בהורוסקופים, אז מי אני שאזלזל? אלוהים, אני כזאת טראשית.
***
בכל אופן, נתקלתי השבוע באתר Fashionista הכה מכובד, בכתבה מקיפה שסוקרת את הרגלי וטעמי הקניות של דור ה־Z, הדור שנולד אחרי שנת 1995. כבר שמעתי בעבר דברים חתרניים במיוחד על הדור הזה, הדור החדש ביותר בשטח, שכבר אוחז בכרטיסי אשראי. למשל, שמעתי שהדור הזה עתיד לחזור לחנויות ולנטוש את הקניות המקוונות. בכל אופן, הייתי חייבת לחלוש מיד על כל פיסת מידע שהסתמנה בכתבה, וכמו חתול נאמן שמביא בפיו גופת עכברוש היישר אל פתח ביתו של בעליו - אצתי להביא את המידע החשוב ביותר ישר אליכם.
אז מסתבר שהדור של הכוכבנים מז’אנר לוטי מוס, מאדי זיגלר, לילי רוז דפ, ג’יידן ווילו סמית וקאיה גרבר - הטינאייג’רס החדשים לצורך העניין - לא רק יודע בדיוק מה טוב עבורו, הוא יודע מה טוב עבור כולם. על פי סקר שוק, מסתמן שבלא מעט בתי אב פונים ההורים לילדיהם בני דור ה־Z, כדי לדעת מה שווה לקנות בתחומי המזון, האופנה ואפילו הריהוט.
לעזאזל, אנחנו מגדלים פה דור של קניינים מקצועיים. האם זה אומר שהם הולכים להפוך לחיות קפיטליסטיות שטחיות, או להפך, שייתכן שגדל פה דור של צרכנים ממולחים ופיקחים במיוחד? ימים יגידו. מיותר לציין שעבור דור ה־Z, הרשתות החברתיות (אינסטגרם אין, פייסבוק אאוט) הן האורים והתומים בנוגע לכל מה שנכון ושווה.
קרי, חברות האופנה יכולות לחלוטין לשחרר את הקטלוגים המסורתיים (מתברר שיש עוד כמה שנוקטים את הגישה הקלאסית) ולהמשיך ולמקד את כל תקציביהם במסך הקטנטן. אגב, אם כבר ציינתי את נושא הפיקחיות והממולחות, הדור הצעיר הולך לעשות לחברות המסחריות עבודה מאוד קשה. הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד (הצרכן); הם מאוד חסרי סובלנות בנוגע לאי דיוקים, רמאויות שונות של חברות, ואפילו אתר שהמהירות שלו לא מספקת עלול להפוך למיותם.
האמת? אם דור שלם של צרכנים הולך להיות חסין לחלוטין מפני הבולשיט של החברות המסחריות ככלל וחברות האופנה בפרט, אם הוא יהיה כזה שמתמרד ועושה שיימינג כלפי כל עוולה מסחרית ברשתות החברתיות - אני אופטימית. אלו הקטנים, צרכנים גדולים יהיו.