וכך כתב אבשלום פיינברג לרבקה אהרנסון אי אז בשנת 1911. "אלף נשיקות לך, אהובתי. כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהובותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך, אהובתי. כך מתחיל אני את מכתבי אלייך, אהובתי. ומה מאוד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי".

רק לפני כמה שנים נחשפתי אל כתבי השניים, פעם קרא לה "אהובת לבי", פעם אחרת "שנואת נפשי", ולקראת הסוף הלא מלבב "ילדתי" ו"חביבתי". גם בזמן שאני כותבת טור זה, מתנגן ברקע השיר "אלף נשיקות" שכתבה מירית שם אור על בסיס מכתביו של אבשלום.

עם יציאת השיר התעורר ויכוח גדול בין ההיסטוריונים ושוחרי השירה בארץ. הראשונים קבעו שהשיר נכתב בכלל חודשיים לפני שאבשלום הכיר את רבקה והסיכוי שכתב אותו במיוחד עבורה הוא קלוש. אנשי השירה נאחזו בשאר המכתבים ששלח אבשלום אל רבקה וטענו: אם לא השיר הזה, יש עוד המון מילים שיעידו על אהבתו אליה. מכאן שהמילים של "אלף נשיקות" גם הן כוונו אל לבה של אותה רבקה.

הביטו ההיסטוריונים בשוחרי השירה הרומנטיים והגישו להם דף. נכתבה עליו שאלה אחת: "האם בטוחים אתם שכיוון אבשלום את אהבתו לרבקה ולא לאחותה, שרה?".

מאז כמעט לא נשמעו עוד הדים מתוך הוויכוח הזה. אלה חיו על פי עובדות, לפי ההיגיון, ואלה דבקו בזיכרון הלוחם המחתרתי והמחזר הבלתי נלאה.

 

 ......

 

כששמעתי את השיר לראשונה, חייכתי בביישנות ודמיינתי לעצמי את הגבר שארצה. הוא היה מחוספס, אבל אפשר לי לסעור עליו, כמילותיו של אלתרמן. היה קנאי, אבל אדיב מספיק כדי לשלוח אותי לאחר שענד על אצבעי טבעת, כמילותיו של פן. היה לוחם, אבל לעת לילה מבקש שאכניס אותו תחת כנפי, כביאליק. שישן תחת כנפיה של אשתו עד יומו האחרון.

לא החמרתי עם הגברים שבאו אל ביתי ואל חדרי, לא ביקשתי מהם להיות משוררי כרך מיוסרים, אבל רציתי מכתבים קטנים, רציתי שיכתבו אלי, שייתנו לי לחתום בנשיקה את מכתב התשובה.

אבל לצערי נולדתי בדור הלא נכון. גם כרגע, כשאני באווירה רומנטית, נוסטלגית ומלאה כיסופים, מקיפים את מיטתי יותר משלושה מכשירים טכנולוגיים. גם אם אתאהב בבחור מהקצה השני של העולם, אוכל לשלוח לו הודעות מיידיות. ואם ארצה, אף להיות בביתו תוך פחות מיממה.

כשהתחלתי לצאת עם בן הזוג שלי, הוא שאל: "מה הדבר שאת הכי אוהבת בעולם?". נשקתי לו, חייכתי ועניתי: "זו שאלה קלה מאוד. מילים, מילים פשוטות".

בן זוגי עיקם את מצחו, השפיל את עיניו ולא ענה. "קרה משהו?", שאלתי. "אני מעט דיסלקטי", ענה. מיד התחברו לי כל הודעות האס־אם־אס ששלח לי כשרק הכרנו. כל השגיאות, הפסיקים במקומות הלא נכונים, הניסוח הלא ברור.

אני זוכרת שניחמתי אותו, אפילו אמרתי שזה די חמוד ונאיבי ותמים. נאחזתי בכמה מחקרים שמצאתי בגוגל והראיתי לו שדיסלקטים ידועים כחכמים מאוד, מובילי דעת קהל ומנהיגים.

"מה המחקרים האלה משנים, מרסל", הוא שאל. "בסופו של היום, כשאני מנשק אותך, אין מילים, יש רק אהבה בין אישה לגבר שמוכן למות בשבילה". תחילה צחקתי על המשפט הנדוש הזה, אבל כשנשק לי תהיתי מה היה קורה לי אילו המילים שאמר עכשיו היו מחכות לי כתובות על דף לבן ליד המיטה, כשהייתי פוקחת את עיני בבוקר.

בן זוגי לא מסוגל לכתוב מכתבי אהבה. לא פעם, בזמן שכרות קלה, הוא נוטל עט ודף ומכריז: "עכשיו אחקה את הסיפורים שלך".

הוא מתחיל לכתוב בשגיאות נוראיות ובתחביר נורא עוד יותר. סיפורים קצרים על סבתא, סבא, בית, אהבה ותשוקה. מעל הכל היה כותב "מעריב־סופהשבוע - מרסל מוסרי" וחותם. אני יכולה לקרוא את זה שעות ולצחוק, כל פעם מחדש. אלה מכתבי האהבה שהוא כותב לי. הם מדויקים כל כך. אני לא יכולה שלא לשים לב איך הוא משתמש במונחים שלי. כמה שקוף זה שבכל פעם שהוא קורא טור שלי, בעיתון או בפייסבוק, המילים נכנסות אל זיכרונו ואל לבו. הוא הלב הגדול שלי.


 ....
 

השבת האחרונה הייתה אפרורית משהו. רוחות, גשם, שמשות הבית רעדו. בחוץ לא נשמע צחוק של ילדים ולא מכוניות בדרך לטיול. הרחוב דמם. שכבתי עם בן זוגי תחת השמיכה. לידנו מפזר חום ומולנו סרט פעולה כלשהו. כשהשתעממתי מהרובים ומהדם המוגזם, הדלקתי את הסלולרי ונכנסתי לפייסבוק. סטטוס שכתב בחור בשם עודד סיפר על המשורר אורי ברנשטיין ועל רגע יפה שעבר יחד איתו. לבסוף נכתב: "נוח על משכבך בשלום". לבי האיץ את פעימותיו. "מה?", נפלט לי, "אורי ברנשטיין מת?"

"הכרת אותו?", שאל בן זוגי. "במי מדובר?".

לא התחשק לי להסביר. ניגשתי למדף הספרים שלי ושלפתי שלושה מספרי שירתו. שלושתם נרכשו בשלוש הזדמנויות שונות בחנות ספרי יד שנייה. אחד מהם אף חתום בכתב ידו, מוקדש לוורדה, האישה עם הסומק על לחייה. פתחתי בעמוד אקראי והשורות הבאות דיברו אלי מתוכו:

אני זוכר איך בעיר של ערפל ותהייה

נשארתי קבצן של הנפש

שדינו לישון תחת גשרים,

כשאת הלכת לנסות

להיכן החיים מגיעים

חייכתי, צילמתי את השיר ושלחתי לאותו כותב הסטטוס. כתבתי לו גם "איך זה שהוא מת כל כך צעיר?".

"צעיר?", הוא שאל, "היה בן 81 במותו".

כאמור, הייתי מוקפת בפלאי הטכנולוגיה, אבל סקרנותי הבוערת מעולם לא שלחה אותי לבדוק מי הוא אותו אורי ברנשטיין, מאיפה בא, מהיכן שאב את מקורות ההשראה שלו. שירתו הספיקה לי. דמיינתי אותו גבוה, בעל עיניים תכולות, קרחת ומעט זיפים על פניו. התמונה שמצאתי בגוגל, רגע אחרי ששמעתי על מותו, שינתה לי את המחשבה. קראתי קצת על אורי ברנשטיין, את רוב שיריו כתב על אשתו, הדרה לזר.

כמה יפות הן מילותיו של גבר שלא מתחשב ברוח התקופה, במצ'ואיזם. כזה שלא נכנע לתכתיבי חבריו וקרוביו על הקשיחות הגברית, שלא מפחד לקבל סירוב או זלזול מהאישה שלה כתב.

כמה יפות הן המילים הנכתבות בעבודה מיוזעת, מילים המספרות על חורבן זמן, על הר געש מתפרץ, על מלחמות ודם ועל נפילת ממלכות גדולות. ומילים העולות מעל כל אלו ונוצצות אל עיניה של האישה המצפה, מילותיו של אהובה.

  ....

בשבת ההיא לא ויתרתי לבן זוגי. התיישבתי לידו, כיביתי את הטלוויזיה ואמרתי לו: "אם אתה לא יודע לכתוב לי, תשתמש במילים של אחרים". הנחתי על השולחן צרור מכתבי אהבה שרכשתי בשוק הפשפשים ועוד עשרה ספרי שירה. "פעם בכמה זמן בחר שיר אחד, ותניח לי אותו על השולחן", ביקשתי.

"טוב, יפה שלי", הוא ענה, הדליק את הטלוויזיה וחזר לצפות בסרט. לא אשקר, לבי קצת נחמץ, אבל הוא כזה, לבו ישר כל כך. רחמן ואוהב אותי עד כלות.

התעוררתי בבוקר. הוא כבר נסע לעבודה, אבל על השולחן הקטן, לצד מיטתי, המתינו לי כוס פטל ונייר לבן שנחתך ממחברת. נכתב עליו "אני לא יכול להשתמש בשל אחרים, אני פשוט אוהב אותך".

לקחתי את הנייר, נשקתי לו כאחרונת המאוהבות והנחתי אותו אחר כבוד בין שלל ספרי השירה של גדולי הדור. גם אתה אחד מהם, אהובי,

משורר לבי, משורר חיי. u