השבוע, במסגרת ראיון שערכתי עם בני אלבז, מי ששנים כונה “זמר הבית של ש"ס", לתוכנית “אנשים", שודר קטע שבו נראה שר הפנים, אריה דרעי, שר ומקליט באולפן בצוותא עם אלבז שיר געגועים לרב עובדיה יוסף ז"ל. במהלך אחת מהפוגות השירה השר מורח מיץ בצל על עיניו ואחר שניות דומע. כל ההליך מתרחש לפני הבחירות האחרונות, כשברקע מהדהד הקרע בין דרעי לאלי ישי, היו"ר הקודם של ש"ס.
מרגע שהוצגה הצצה מוקדמת מהקטע במהדורת החדשות של ערוץ 2 הסרטון הפך לוויראלי. צייצנים מכל הסוגים התכתבו עם הדמעות. חלקם כעסו, אחרים לעגו והיו שבאופן לא מפתיע תקפו את התקשורת ותהו על מה המהומה. החשיפה וההד חצו את גבולות ישראל. בטורקיה, באל־ג'זירה וברחבי העולם הערבי התייחסו למושא הכתבה. בשיאה של הקלחת ספי שקד, ממנהלי קמפיין הבחירות האחרון של השר, ביקש להבהיר שדרעי בכה רבות על הרב המנוח במהלך צילומים מוקדמים יותר אבל ברגע המדובר היה צורך בבצל ואין הדבר גורע מצערו על רבו.
הנה קצת על מה שאירע מאחורי הקלעים של כל הסאגה: לפני מספר חודשים פנה אלי, בעקבות היכרות מוקדמת, בני אלבז, ששוהה תקופת מה בלאס וגאס. אחרי גישוש התחלנו לנהל שיח טלפוני. בהתחלה שצף אותי בידיעות ובסיפורים מעוררי עניין שנגעו ליושב ראש ש"ס הנוכחי. עובדות ואמוציות אישיות, הכל בערבוביה סוערת. אלבז אדם יצרי וכך הוא הציג את עמדתו, בלהט פגוע. על המחלוקת בין השניים כבר דווח באופן כזה או אחר במספר אמצעי תקשורת, ביניהם אצל ליאורה כאן במוסף, ובצינור בערוץ 10, באחד הימים שהעיתונאי אריק ווייס החליף את גיא לרר, המגיש הקבוע.
מבחינתי, כל עוד דובר במלל של אלבז בלבד זה היה עדיין במסגרת שיח כללי ומסקרן שמתנהל ביני לבינו, שרחוק מהבשלה לסיפור שיגיע למסך. חלפו כמה שבועות. הזמר התחיל לרמוז באופן ערטילאי ואחר כך לציין במפורש שברשותו חומרים מוקלטים ומצולמים. הבהרתי לו שטיעוניו חייבים להיות מגובים, אחרת, לא משנה כמה דבריו מרשימים ומוצגים בצבעים בוהקים, קשה יהיה להתקדם. זמן נוסף חלף. שכחתי מזה. הראש שלי היה שקוע בענייני ענבל אור והתוכנית “הכל אישי". ואז אלבז קיבל החלטה לחשוף אותי למה שמצוי ברשותו.
בתחילה הציג הקלטות שבהן נשמע גם קולו של דרעי. אחר כך סיפר על הבצל. המשכנו להתדיין בטלפון עד לשלב שבו הסרטון הועבר לידי. רגעים כאלה הם מורכבים. כשהגיע אלי החומר, לא ידעתי מה איכותו, מה רמת הפירוט של הסצינה, ואם תיאוריו של האיש בנוגע למה שהתרחש באותו אולפן מדויקים.
צפיתי לבד.
מעכלים, מנתחים ואז משתפים עוד אנשים מהמערכת. משם מתקדמים ומקבלים החלטות בנוגע להתנהלות הטכנית ולאופן שבו יתקיים הראיון עם הזמר. עורכים ואורזים את הנתונים לכדי כתבה. מה בפנים ומה בחוץ. כשזה מסתיים משגרים לחלל האוויר את התוצאה הסופית. ידענו שיהיה הד לעניין, אבל בטח לא בעוצמה הזו. האם נגרם נזק לדרעי אחרי הפרשה? בוודאי. האם הוא יתאושש מהמכה הזו? אני מניח שכן. מה משמעות הנזק? אני מניח שנוכל לדעת רק לקראת הבחירות הבאות. אבל צריך לזכור דבר אחד, בעידן שבו ראש הממשלה נחקר באינטנסיביות בחשדות שחלקם מורכבים מאוד, בלשון המעטה, ועדיין ייתכן שמעמדו בקלפי לא יינזק, יכולת הספין וההתמודדות עם התקשורת חשובה מכל עובדה קשיחה. ובעניין הזה דרעי נודע עד היום כרב אמן.
עד לשלב כתיבת הטור השר טרם הגיב. גם אלי ישי שומר על ממלכתיות. הוא התראיין אבל לא יצא מכליו. כנראה שסביב כל ההתרחשות הזו צפויה מערכה מעניינת בהמשך. ואיפה אני בכל זה? בעיקר מוחה אגלי זיעה לאחר שהעבודה הושלמה, והכתבה הבאה כבר באופק.
הערה קטנה לסיום. בדיוק ביום שבו הוקרן הקטע המדובר הוזמנתי להצגה מאוד מדוברת של תיאטרון גשר המצוין, “במנהרה" שמה. ההזמנה נשלחה מזמן ומאוד רציתי ללכת. גל האירועים ששצף את הרשת בעקבות שידור סרטון הבצל תפס אותי בשיאה של אחת הסצינות המרכזיות בהצגה. בדרך קבע כשאני מגיע לתיאטרון, הנייד שלי מועבר למצב "כבוי". באותו הערב המכשיר של זוגתי היה במצב "שקט", ומרגע שהקטע המדובר עלה לאוויר, האייפון שלה הופצץ בהודעות שהרטיטו את הכיס. כדי לטפל בעניינים נאלצתי לצאת באמצע ההצגה. באסה והתנצלותי.
ובכל זאת, משהו שעצבן אותי. השחקנים היו נפלאים. ממיקי ליאון, אחד הכוכבים, אף פעם אין די. עידו מוסרי מצחיק ומהנה לצפייה. הבמה הייתה מעוצבת נהדר והבדיחות משעשעות. אבל מדוע ברוב ההצגות בתיאטרון ישראלי, זה שנים, הלוחם־החייל־הטרוריסט הערבי (כל אחד והגדרתו שלו) מוצג כאדם מלומד, חתיך, שנון, אקזוטי, ידען, רחב אופקים שהגיע לעסוק בפעילותו נגד ישראל מתוך טרגדיה אישית (במקרה המדובר: בשל מוות של קרוב משפחה בעקבות פעולה של צבאנו), בעוד החייל הישראלי מוצג כיצור בוטה, רדוד וחסר ידע בסיסי בנוגע לתרבות הפלסטינית? ההלקאה העצמית הזו הפכה לריטואל קבוע אצלנו ולא בטובתו, היא מרדדת את היצירה ומעקרת את המציאות שלנו, שהינה, כמו בכל דרמה טובה, מורכבת בהרבה מהייצוג הזה.